בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
זמן להודות בטעות 
 
 פייר, טעיתם (gettyimages)   
ספורט 5 |
 
ניצן פלד ודני פורת

4 דעות רווחות לקראת הגמר הערב, כולן שגויות

 
 
 
 
 
 
 
 
 

דורטמונד בגמר זו הפתעה
15 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהיו בשלבי הנוק אאוט של האלופות. עשור עבר מאז הפעם האחרונה ששרדו את שלב הבתים של המפעל. בשנה שעברה חזרו לתחרות לראשונה מאז 2003, וסיימו אחרונים בבית שכלל את ארסנל, אבל גם את אולימפיאקוס ומארסיי. העונה הם שובצו לבית מוקדם עם ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי ואיאקס. בשמינית פגשו את שחטאר דונייצק, שבשלב הבתים רבים קראו לה "הקבוצה הטובה באירופה", ובחצי הגמר נתקלו שוב בריאל מדריד.

אין ספק בכלל שברור מאיפה אנשים – אנשים שלא מבינים כלום, אבל עדיין אנשים – חושבים שזו הפתעה שבורוסיה דורטמונד טיפסה עד לגמר ליגת האלופות של עונת 2012/13. כל הנתונים מהפסקה הקודמת הם אמיתיים לגמרי, ועוזרים לבנות פרופיל של קבוצה שאם היא מתמודדת במשחק אחד על התואר האירופאי, אז ראוי אולי אפילו להדביק לה איזו תווית של סינדרלה. ועוד לא אמרנו מילה על תקציבים.

עם זאת, הנה הצד השני של אותו הפרופיל: ב-2011 היא זכתה באליפות גרמניה. ב-2012 היא זכתה בתואר הזה שוב, בפעם השנייה ברציפות, תוך שהיא קובעת שיאי בונדסליגה לנקודות ולמינימום ספיגה. ובאותה עונה, אשתקד, היא גם קינחה בגביע, שהשלים דאבל, ועשתה את זה בצורה הכי מדהימה שאפשר, עם 2:5 על היריבה הגדולה, העשירה והחזקה, באיירן מינכן, בגמר הגביע.

והכי חשוב – דבר מכל זה לא נעשה סתם ככה, פתאום, עם רכש מפוצץ או נוצץ. זהו שיאו המרהיב של תהליך ארוך, עליו אחראי יותר מכולם המאמן יורגן קלופ, שנמצא שם מאז יולי 2008, ושל גיבושו של סגל שמרביתו הצטרף לקבוצה לפני גיל 21. ועוד כמה דברים: האופן בו כיסחו את בית המוות, הכדורגל אותו מציגה הקבוצה כבר שנתיים והעובדה שפחות או יותר כל אחד משחקני ההרכב שלה מבוקש על ידי מספר קבוצות עשירות. אם מישהו מעז לחשוב שיש כאן איזשהו אלמנט של הפתעה, תעירו אותו בבקשה, כי הוא נרדם איפושהו ב-2007.

זו הקבוצה של יופ היינקס

לאנשים יש זיכרון קצר. האמת הפשוטה היא שיופ היינקס ירש קבוצה מלואיס ואן חאל. פרנק ריברי, אריאן רובן, בסטיאן שווינשטייגר, פיליפ לאם, תומאס מולר והולגר באדשטובר – כולם שרידים מאותו קמפיין אלופות ב-2010 שבו באיירן העפילה לגמר, תחת שרביטו של המאמן ההולנדי הקשוח. על ואן חאל אפשר לומר הרבה דברים רעים, אבל הוא אדם שדוגל בפילוסופית טיפוח צעירים בכל מחיר ובעל עקרונות משחק ברורים (שליטה בכדור ומשחק לחץ). לעומתו, היינקס נחשב בגרמניה ל"מנהל שחקנים" מהולל ופחות לטקטיקן גדול. בדיעבד, אפשר לומר שההצלחה של מינכן העונה היא תוצר של השילוב המיוחד באופי של שני המאמנים הללו.

ואן חאל אחראי לפריחה של מולר, ולקידום שחקני בית אחרים כמו טוני קרוס (שחזר מהשאלה בלברקוזן) ובאשטובר (שלרוע מזלו נפצע העונה בצורה קשה). "הגנרל" ההולנדי הוא זה שהכתיב לבאיירן סגנון משחק המבוסס על הנעת כדור כמעט בלתי פוסקת. היינקס ממשיך באותו הקו – ולראייה מבין 5 הליגות הבכירות באירופה, רק ברצלונה מחזיקה בכדור יותר מהגרמנים במהלך כל עונת 2012/2013.

לזכותו של היינקס יאמר שאת כל הכביסה המלוכלכת שיצאה בתקופת קודמו, הוא שמר בתוך הבית, וזה כולל החייאה מחדש של הקריירה של מאריו גומס (שכבר היה בדרך החוצה), וקבלת תפוקה מצוינת מכוכבים גם אחרי שאיבדו מקום בהרכב (אריאן רובן סופסל עד שקרוס נפצע). היינקס גם ביצע כמה שיפוצים חיוניים בסגל, הודות לצירוף של המנהל המקצועי הכריזמטי מתיאס זאמר. הרכישות של דאנטה, חאבי מרטינס ומאריו מנז'וקיץ' שיכללו את באיירן והכדורגל שלה מעט יותר דינמי וסוחף מאשר בתקופת ואן חאל, אבל היסודות לא ממש השתנו. והם גם לא ישתנו תחת פפ.

הנשק העיקרי של באיירן זה הקישור וההתקפה

4 מ-9 שחקני הקו האחורי (הגנה ושוער) הבכירים של באיירן גדלו במועדון. עבור היתר שולמו, ביחד, 50 מליון פאונד. 4 מ-12 שחקני הקו הקדמי של הקבוצה גדלו במועדון, עבור היתר שולמו 172 מליון פאונד. ומתוך הקשרים שגדלו במועדון, שלושה עונים לשמות בסטיאן שוויינשטייגר, תומאס מולר וטוני קרוס, כוכבים גדולים בפני עצמם ששווים עשרות מליונים כל אחד.

ככה שברור למה הקו הקדמי מושך יותר תשומת לב. מעבר לכך שזו הנטייה הטבעית של צופי כדורגל – להתמקד בהתקפה. תוסיפו לכך את העובדה שסגנון המשחק של הקבוצה, שכאמור עוצב על ידי ואן חאל והודק על ידי היינקס, הינו אטרקטיבי, וכולל המון החזקה בכדור, הרבה לחץ, תנועה ללא כדור ושלל אלמנטים פופולריים ויעילים כאחד, וזה נהיה ברור עוד יותר. בטח כששחקנים כמו אריאן רובן, מריו גומס, לואיס גוסטאבו, קלאודיו פיסארו, ושרדאן שאקירי לא נחשבים בכלל שחקני הרכב. וכשהקבוצה שוברת את שיאה של דורטמונד מהשנה שעברה, ומשפרת את שיא ההבקעות לעונה בבונדסליגה ומעמידה אותו על 98 (וזה בליגה של 34 משחקים, כן?), מה הפלא שכולם מתלהבים בלי סוף מאיך שהקבוצה הזו משחקת התקפה?

אין פלא. אבל זה עדיין לא אומר שזה הנשק העיקרי של הקבוצה הזו. ראשית, באיירן משחקת כדורגל סופר-הרמוני, וזה אומר שההגנה שלה מזינה את ההתקפה שלה, וההתקפה שלה מזינה את ההגנה שלה. זה לא מקרה כמו ברצלונה של השנים האחרונות (או נבחרת ספרד), בו ההתקפה והחזקת הכדור הן בעצם סוג של נשק הגנתי. כאן מדובר בהיזון חוזר בין שני חלקים שתלויים אחד בשני. בנוסף, העובדה שמנדז'וקיץ', למשל, תפס את המקום של גומס בהרכב גם אחרי שהגרמני החלים, נזקפת לזכות הניידות של הקרואטי, שלא רק מוסיפה גיוון למשחק ההתקפה אלא מאפשרת לו ללחוץ ולהתחיל את ההגנה מהחלק הכי קדמי של הקבוצה.

וזה לא נעצר כאן. כי מה שהופך את תומאס מולר לאחד הקשרים הכי איכותיים בעולם זו העובדה שהוא שחקן הגנה מעולה – בין אם בהגנה אקטיבית או פאסיבית. והדבר הזה נכון גם לשווייני, שמאז עבר מהאגף למרכז לפני כמה עונות מוכיח את עצמו שנה אחרי שנה כאחד השילובים הטובים ביותר בעולם של הגנה והתקפה.

ועוד לא דיברנו על נתונים. כמו למשל על העובדה שבאיירן שיפרה לא רק את שיא הנקודות ואת שיא ההבקעות, אלא גם את שיא הספיגות. רק 18 כדורים עברו את הקו של באיירן העונה בבונדסליגה, 4 פחות משיאה של דורטמונד מלפני שנתיים. ב-52 משחקים בכל המסגרות, נוייר (מהשוערים הטובים בעולם), לאם (אולי המגן הטוב בעולם), דאנטה, בואטנג, באדשטובר (כשהיה בריא), אלאבה ומחליפיהם ספגו רק 30 שערים. אז כן, הקישור ההתקפי והחלוצים של באיירן נראים כמו מכונה משומנת ואכן דרסו את היריבות ברוב המקרים העונה. אבל זה לא יותר מדהים או יותר חשוב מאיך שהקבוצה הזו משחקת הגנה.

המאצ'אפ הזה מבטיח כדורגל גדול

אי אפשר בכלל לערער על הקביעה ששתי הקבוצות הטובות ביותר העונה באירופה העפילו לגמר האלופות. שתיהן גם מציגות העונה (ולא רק העונה) כדורגל תוסס ומלא השראה. על פניו, הציפייה היא כמובן לכדורגל סופר התקפי גם בוומבלי. אך ההיסטוריה מלמדת אחרת. מאז נוסדה ליגת האלופות, לפני 20 שנה, הגמרים הזכורים ביותר התחלקו לשניים: כאלה שסיפקו סיפור מהאגדות. דהיינו דרמה וקאמבק מהסרטים – מנצ'סטר יונייטד-באיירן ב-99' (1:2), וליברפול – מילאן ב-2005 (3:3), או כאלה ששוחקו במעמד צד אחד – מילאן-ברצלונה ב-94' (0:4) ו-ברצלונה-מנצ'סטר יונייטד ב-2011 (1:3).

מתי נתקלתם בגמר שלא הרג אתכם משעמום (מישהו אמר מילאן-יובנטוס ב-2003?) או כזה שלא גולל סיפור של חתול ועכבר (נוסח ברצלונה-ארסנל ב-2006)? מתי בפעם האחרונה, שתי קבוצות הופיעו במעמד השיא של אירופה וסיפקו את הכדורגל הרגיל שלהן? האם בכלל הגיוני לבקש גמר כזה, או שהוא מתרחש רק בדמיון שלנו? בשני העשורים האחרונים, אני יכול לחשוב רק על גמר אחד שהיה בו שילוב של דרמה ומתח עד לסיום וגם כדורגל טוב מצד שתי הקבוצות – ריאל מדריד – לברקוזן ב-2002 (1:2).

גם המפגשים בין באיירן לדורטמונד העונה לא משאירים מקום לאופטימיות. אני לא אכלול ברשימה הזאת את הסופרקאפ, שהסתיים ב-1:2 לבאיירן, משום שלא מדובר במפעל בעל ערך (וגם נערך בשלב מוקדם של העונה). שני מפגשי הליגה האחרונים (1:1) ומשחק רבע גמר הגביע (0:1 לבאיירן), התנהלו בצורה מאוד טקטית, כזאת שלא השאירה מקום להרבה יצירתיות. היחסים המתוחים בין המועדונים אפילו גלשו לעימותים מכוערים על ומחוץ לקווים במשחק הליגה האחרון בדורטמונד וריכזו את מירב תשומת הלב. נקודת האור היחידה היא שהגמר האחרון שנערך בין השתיים (בדיוק לפני שנה), הסתיים ב-2:5 לדורטמונד. למרבה האירוניה, גם בגמר הגביע הזה מאריו גצה לא שיחק.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by