בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
פרידה של מוריניו מריאל תפגע בשניהם 
 
ספורט 5 |
 
איתי קפילוטו

הם צריכים דמות, הוא צריך לעבור תהליך. פספוס העונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
01:00. סנטיאגו ברנבאו. קצת אחריי הנפת הגביע. מוריניו, עצוב או שמח, תחליטו אתם, ייגש, כנראה, למסיבת העיתונאים ויטיל את הפצצה. המשפט שכולם מחכים בערך מנובמבר שיגיד, זה שאמור לשחרר את אנחת הרווחה, לא רק אצל המיוחד. הוא מתיישב מול המיקרופון, ומצהיר מיד: "אני נשאר". הלם.

כמה שעות קודם לכן, "האחד והיחיד" מתדרך את השחקנים שלו. הפעם יש על מה לשחק, גמר גביע. נכון, זה לא אליפות, זה בטח לא ליגת האלופות, אבל תואר. ואנחנו יודעים מה זה אומר לפורטוגלי.
בין אם קסיאס, ראמוס או גאבי יניפו את הגביע, לא קשה להניח מה יהיו כותרות העיתונים למחרת. במקרה של סוף שמח עבור ריאל, "אבל" אחד גדול יכתים את השמחה. ובמקרה של סוף עצוב - טוב, זה כבר ברור מדי. מה שבטוח, מילה אחת תאפיין את העונה הזאת של המיוחד - כישלון.

והאמת? מוריניו נכשל בלא מעט דברים העונה. הוא נכשל בהתנהלות שלו מול התקשורת, הוא נכשל בהכנת הקבוצה שלו למשחקים ה-"פחות חשובים" (שבדיעבד היו הכי חשובים), אבל בעיקר הוא נכשל ביחסי האנוש שלו מול השחקנים שלו, או לפחות מול השחקן עם האגו הגדול ביותר בחדר הלבשה. ולא, לא מדובר על מס' 7.

לאחר הדיון על הכישלון, ידאגו המבקרים לכתוב שכזה הוא מוריניו. מגיע, עושה בלאגן, אחר כך עוד קצת בלאגן, עונה שנייה מדהימה, שוב קצת בלאגן, אורז את החפצים ומשאיר אדמה חרוכה. בקיצור, "האחד והיחיד" הוא היחיד שחושב שהוא לא כישלון.

"ג'ון טושאק, די סטפאנו, אנטיץ', בינאקר, בניטו פלורו, ארנסיו, פאביו קאפלו, היינקס, הידינק, דל בוסקה, קירוש, קמאצ'ו, גארסיה רמון, ואנדרליי לושמבורגו, לופז קארו, שוב פאביו קאפלו, חואנדה ראמוס, שוסטר ו-פלגריני. 28 מאמנים ב-21 שנים ו-5 חצאי גמר ליגת האלופות. ואני, מוריניו הרשע, 3 שנים ו-3 חצאי גמר ליגת האלופות". אין ספק, לדבר הוא יודע.

אבל רגע, אולי הוא צודק? אולי הוא רואה את המציאות קצת יותר טוב מאלו שבעיקר מתרכזים באישיות הפרובוקטיבית שלו. אולי, כשהוא מספסל את הסמל הגדול ביותר שלו, הוא עושה זאת מסיבה מסויימת, למשל ראיית התמונה הכוללת. בכל זאת, הצלחת הקבוצה היא הצלחת המאמן (בשונה מהצלחת השחקן). אולי, אנחנו כבני אדם וחובבי ספורט בפרט, נוטים להגדיר מהר מדי. חותכים מוקדם. הופכים הכל לשחור ולבן. נוטים להדביק את המילה הזאת - כישלון.

מוריניו הובא למדריד על מנת לשבור את ההגמוניה של החבר'ה מקטלוניה. הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, על פי לא מעט אנשים (מישהו אמר תיוגים והגדרות?). במציאות - הוא עשה את זה. האם זה אומר שצריך להדביק לו את המילה הצלחה?

הקריירה של מוריניו ועתידה של ריאל מדריד נמצאים כרגע בצומת. באופן אירוני, זה בדיוק אותו צומת. ז'וזה מצידו, צריך להראות שהוא מאמן של דרך, מאמן של תהליך. לא זה שקוראים לו כדי להתגבר על המכשול, ואז העבודה הסתיימה. ריאל מדריד מצידה, צריכה דמות חזקה על הקווים, דמות שתהיה האוטוריטה המלאה, כזו שתוכל להתמודד עם השיגעונות שתוקפים את המועדון מדי כמה שנים (לפעמים כל שנה). אולי אז, הבלאנקוס יעשו את מה שהם חולמים לעשות כבר 50 שנה, לשלוט באירופה. ריאל מדריד מתאימה למוריניו, והוא לה. שני הצדדים צריכים להבין את זה ולדעת- עדיף ביחד מאשר לחוד.

01:00. סנטיאגו ברנבאו. קצת אחריי הנפת הגביע. מוריניו, עצוב או שמח, תחליטו אתם, ייגש, כנראה, למסיבת העיתונאים ויטיל את ה-"פצצה": "אני עוזב לאנגליה". המקום הטבעי עבורו. חוזר הביתה. איפה שהאוהדים מאוהבים, ולא פחות חשוב  - התקשורת אוהדת.

הפספוס הוא הדדי. ריאל מפסידה מנג'ר שמתאים לה כמו כפפה. ומוריניו? הוא מפסיד את ריאל, המועדון המפואר באירופה. נכון, אם היה נשאר זה היה עלול היה להיות על חשבון הסמל הכי גדול של המועדון. אבל אפילו יהיה גדול ככל שיהיה, הוא לא יותר גדול מהמועדון.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by