בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
דוידוביץ' שוב נאבק, הפעם על ההערכה 
 
 ניר דוידוביץ', שוב במאבק (אורטל דהן)   
ספורט 5 |
 
שי וולך

השוער המעוטר נלחם על מעמדו. בדרך כלל הוא מנצח

 
 
 
 
 
 
 
 
 

יותר מתארים או ניתוחים, יותר ממחמאות או ביקורות, נראה שהסיפור השכיח ביותר בקריירה הארוכה של ניר דוידוביץ' עוסק דווקא במאבקים. מאבק לחזור מפציעה או מאבק במחליף שהנחיתו לו על הראש. מאבק במי שהספיד אותו או מאבק להגשים חלום ולהוכיח. כן, שוער מכבי חיפה ב-18 השנים האחרונות ידע מאבק או שניים.

אבל גם בין כל הקרבות הממשיים והמטאפוריים שעבר, אפילו היום, אחרי שכבר הודיע שיתלה את הכפפות, דוידוביץ' עדיין מקווה לנצח במאבק האולטימטיבי שלו - זה שמרחף מעל הקריירה כולה - המאבק לקבל את ההכרה שמגיעה לו. במילים פשוטות, דוידוביץ' רק רוצה להרגיש מוערך.

למרות שהם לא מספקים את כל התמונה, הנה קודם כל המספרים היבשים של השוער המעוטר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי: 18 שנה בבוגרים של קבוצה בה שיחק אביו ובה גדל, אחרי שעבר את כל מחלקות הילדים; כמעט 600 הופעות (ועוד 51 בנבחרת); 7 אליפויות; 2 גביעים; תואר כדורגלן העונה; שיא הדקות הרצופות לשער נקי בליגת העל (954); שיא ממוצע הספיגה הנמוך אי פעם לעונה בליגת העל (0.46); הופעה בשלב הבתים של ליגת האלופות; ועוד ועוד ועוד. זו שורה מכובדת לכל הדעות, אבל אחרי כל זה עוד מטילים בו ספק. למה ואיך? זה בעצם סיפור חייו.

נכון, דוידוביץ' לא חף משטויות ומגולים מטומטמים שספג, אבל איזה שוער כן? כמה סימלית העובדה היא שתמיד הייתה זו טעות של שניה שמחקה תקופה ארוכה של עבודה טובה. קחו את ההשמטה ההיא לכדור ששיגר החלוץ הכעור של לוקומוטיב, זאזה דז'אנישייה, מ-30 מטר. הגול הזה זכור היטב ככתם, אבל איש לא זוכר היום שהמשחק נערך ב-20- מעלות ושהיכולת של ניר בכלל הייתה זו שאיפשרה לחיפה של אוהרין להגיע לרבע גמר גביע המחזיקות. אז כמה אכזרית היא קריירה של שוער? ובכן, בגלל קאץ'-פרייז של שדר אדיר, ה"אוי דוידוביץ'" מול מאלמו היא טעות שזכורה לו יותר מאשר משחק המופת במסטאייה, שלאחריו התקשורת הספרדית הכתירה אותו כ"תמנון". ולך תסביר אחר כך שאין לך אחות.

דוידוביץ', שאינו דברן גדול המותיר חותם מחוץ למגרש (פרט לתקרית ההיא אליה עוד נגיע), נאבק מהרגע הראשון ועד האחרון, וברוב המקרים ניצח. זה התחיל בגיל 15 בנוער של הירוקים, כשאוואט הגיע לקחת את מקומו, נכשל ועזב. ההמשך היה כרוך בתחרות עם שני שוערים בינ"ל, רפי כהן ובוני גינצבורג, כשניצחון כפול העניק לו את אפודת השוער הראשון. ואז, דווקא בשיא מסוים, החלו לנחות עליו פציעה ועוד פציעה. ומאבק ארוך להשתקם, ואז עוד פציעה.

בסך הכל, השוער המוכשר הזה עבר 13 (!) ניתוחים. במפשעה, בכתף, ברצועה בברך, שוב אותה רצועה באותה ברך, בכך היד, ואיפה לא. תחשבו על זה רגע: לסבול מכאבים, להתגעגע למשחק, לראות את חבריך רושמים הישגים בזמן שאתה בשיקום איטי ומפרך, ובנוסף לכל, לראות את מחליפך עושה חיל. תכפילו את כל זה ב-13, ואולי תתחילו להבין מאיפה התסכול נובע.

לא מכובד להלל ספורטאי שפורש באמצעות זלזול בספורטאי אחר, ויסלח לנו דודו אוואט, אבל אי אפשר להימנע מאזכור התחושה איתה מסתובבים רבים עד היום: אוואט "לקח" לדוידוביץ' את הקריירה. זה דוידוביץ' שהיה צריך להיות שם בשער באולד טראפורד, הוא שיועד לעשור בשער הנבחרת, והוא זה שהיה צפוי לצאת לעתיד ורוד מקצועית וכלכלית באירופה. אבל אוואט היה במקום הנכון בזמן הנכון, הוזעק להחליף את דוידוביץ' בקמפיין האלופות הבלתי נשכח ב-2002/3 ומשם לא הביט לאחור בדרך לעשור של דומיננטיות בקרב הבין-אישי ביניהם. שימו את עצמכם בנעלי דוידוביץ', כמה מכם היו בולעים את הצפרדע הזאת מבלי להישבר טוטאלית בפנים?

אבל דוידוביץ' לא נשבר. פעם אחר פעם הוא קם מהקרשים וממיטת הניתוחים, אסף את עצמו וזרק את גופו מחדש על רגלי חלוצי היריב. פעם אחרי פעם הוא חזר לכושר, הוכיח שמכבי חיפה היא לא אותו הדבר בלעדיו ואפילו הגשים את החלום שכבר לא חשב שיגשים, ושיחק עם הירוקים באלופות. וגם אחרי כל זה, משהו דיגדג לו, משהו שהוא הרגיש שעדיין לא השיג. קוראים לזה "הכרה". הכרה בפועלך, הכרה בגדולתך ו/או בצנעתך, הכרה ברמת ההקרבה שתמיד נתת והכרה בגובה המחיר האישי ששילמת. כמה אפשר לחכות לה?
 
ואז הגיע הראיון העוקצני ההוא אחרי האליפות האחרונה. כל טעות שהתפלקה לו בין הקורות היא כלום לעומת הנזק התדמיתי שנוצר לו מהעימות התקשורתי של קיץ 2011. במונחים של פוליטיקאים, דוידוביץ' עשה טעות שעלתה לו בבוחרים, ועד היום הוא משלם עליה. אמנם משחקן ותיק אפשר לצפות שישמור על הכביסה המלוכלכת בבית, אבל אם הגעתם עד לכאן בכתבה כבר הבנתם שהמועקה המצטברת והרצון להכרה הם המוטיב החוזר פה. אין באמור כאן בכדי להצדיק את הניגוח בקטן ואת הווליום שבו הדברים יצאו החוצה, אבל אפשר להבין מאיפה הם הגיעו.

בנאדו עזב וחזר בתור סמל, הקפטן קטן (שבזמנו הועדף על פני ניר לתפקיד) קרא לו להניף את הצלחת, והשוער שלו היו מניות רבות בזכיה שוב נותר בצד. למרות שהצעד שבחר עורר מחלוקת ורעש, אפשר לראות בו כרגע מכונן בחייו של דוידוביץ'. מבחור מופנם ששומר את התסכול לעצמו הוא החליט להתייצב תחת הזרקור, ולצעוק: "נמאס לי, גם אני כאן". אנשים לקחו את זה אז לאן שרצו, אבל להתעלם ממנו כבר אי אפשר היה.

לכל ספורטאי עבר שמורה הזכות להיעלב מהדיון על כמה גדול הוא באמת היה, אבל השורה התחתונה היא שדיונים כאלה תמיד יהיו, וגם שהם לגיטימיים לחלוטין. מה שחשוב זו האמת. ניר דוידוביץ' צריך לפרוש בידיעה שהאמת ששוכנת בלבו זהה לאמת שבלב רובו המכריע של אוהדי מכבי חיפה: הירוקים האמיתיים יודעים כמה הקריב, כמה תרם ואיך זה הרגיש שונה כשהוא לא היה שם.

ראוי גם שהמועדון עצמו - שבעבר לא ידע לכבד את שחקניו הפורשים ובשנים האחרונות פועל לתקן זאת - יבין שלשוער מספר 1 שלו אולי חשוב מאחרים לקבל את ההכרה הזאת קבל עם וקרית אליעזר. בעולם מושלם, אחרי 18 שנה של הקרבה, דוידוביץ' לא היה צריך לנהל בכלל את הקרב המאסף הזה, אבל זו המציאות. ואם קיים מישהו שחושב שהעונה האחרונה היא זו שתתקבע בתודעה כשניזכר בו בעוד שנים, זה רק בגלל שהוא לא למד דבר מההיסטוריה האישית של דוידוביץ': את המאבק הזה, גם אם באיחור, הוא ינצח.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by