בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
האליפות של 93 דרך עיניו של דורון שפר 
 
ספורט 5 |
 
מערכת אתר ערוץ הספורט

פרויקט מיוחד לכבוד 20 שנה לניצחון של גליל על מכבי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

בגביע המדינה הפסדנו בשלב מוקדם יחסית, אולם את משחקי הליגה סיימנו במקום השני אחרי הפועל תל אביב, לפני הפועל ירושלים ו... הפלא ופלא, לפני האלופה הנצחית מכבי תל אביב, שסיימה במקום השלישי.

עכשיו עמדנו שוב לפני סדרת חצי גמר הפלייאוף מול מכבי תל אביב, סדרה של "הטוב מחמישה משחקים", והפעם יתרון הביתיות היה שלנו. וכאן אירעה לי תקלה לא נעימה – אולי "התקלה הגדולה" בהא הידיעה. תקלות עוד אחווה שוב ושוב, ואיני יודע למי מהן מגיע התואר המפוקפק. כל תקלה מצליחה לערער ולפגוע, אך זאת נחרתה בזיכרוני בגלל ראשוניותה, אי נעימותה וגסותה האכזרית.

זה קרה בחימום שלפני המשחק השני שנערך ביד אליהו, אחרי שניצחנו במשחק הראשון בכפר בלום. יצאתי מחדר ההלבשה אל המגרש. בדרך קלטתי מעין זמזום טורדני, שעורר בי אי נוחות. היה נדמה לי ששמעתי את שמי, שפר, יוצא מגרונותיהם של עשרות ואולי מאות אוהדי מכבי תל אביב. הטיתי אוזן והקשבתי. כן, זה היה שמי, אבל הם לא קראו "שפר המלך", אלא שרו בהמהום גס, במנגינה לעגנית, "ש-פר ה-הו-מו".

שפר ההומו? אין לי דבר נגד הומואים, אך ברור היה שהכוונה  הייתה לפגוע בי ולהכפיש אותי. לא הבנתי מניין נבעה העוינות, הרשעות. מה עשיתי שהרגזתי אותם? רציתי רק לשחק, מבלי לפגוע באיש, מבלי להפריע או להציק. הייתי צעיר, מבוהל. לא ידעתי איך להתמודד עם הקולות המאיימים. חזרתי לחדר ההלבשה וחיכיתי לתחילת המשחק, בתקווה שכאשר אתערב בין כולם, תוסט ממני תשומת הלב. אך לא, הזמזום לא חדל. נכנסתי לאולם כאשר הקולות הרמים, ההמוניים, מהמהמים עדיין באוזניי.

שיחקתי לא רע, מרוכז במשחק, אף שהקולות המכוערים לא פסקו. המשחק הסתיים בהפסדנו. לא כל הפסד או ניצחון זקוקים להסבר. הרי פעם אתה בצד המנצח ופעם בצד המפסיד. בדרכי החוצה מן האולם, הבחנתי בכמה אוהדי מכבי שהתגודדו בחוץ. הם נראו כמחכים לקבל את פני השחקנים שלהם והיה בי חשש מהיתקלות בהם. מרחוק ראיתי את חברי נדב הנפלד, שחקן מכבי תל אביב. חיכיתי לו שיתלווה אלי ותוך כך יחפה עלי בנוכחותו. כמה מאוהדי מכבי הקיפו אותו בהתקרבו, ובכך בודדו אותי וחשפו אותי לקבוצה של אוהדים פרועים במיוחד. אחד מהם ניגש וירק בפניי. פעולתו גירתה את חבריו, שהמטירו עלי יריקות וגידופים. עמדתי המום מכדי להגיב. פתאום הופיע אבי כמו משום מקום וחילץ אותי. פסענו במהירות לעבר הרכב. הבטתי מאחורי גבי והטחתי בזעם: "על זה 'הם' עוד ישלמו. הם יפסידו את האליפות".

במבט לאחור הוכיחה התקרית המשפילה ש"אין רע בלא טוב". החוויה הקשה כלולה במאגר החוויות המכוננות של חיי. האש הציתה את הקרח. האייס-מן הופשר. במשחקים הבאים פעלתי על אש גבוהה. יכולת המשחק שלי כמו התעלתה על עצמה. ניצחון מרשים ביותר זקפנו לזכותנו בכפר בלום במשחק השלישי, וחרף הפסד ביד אליהו במשחק הרביעי, גברנו על מכבי תל אביב במשחק הבית, המשחק החמישי והאחרון בסדרה, בתוצאה 80:88. קלעתי 24 נקודות, נבחרתי לשחקן המצטיין, וקטענו רצף של 23 אליפויות של מכבי ת"א.

המצלמות הקיפו אותי בתום המשחק והאירו את פניי המיוזעים. "אתה שמח, דורון?", שאלו אותי העיתונאים, "מה דעתך על הניצחון?". בוודאי ששמחתי, אך לא איבדתי פרופורציות. לא רציתי "לחרב שמחות", אך גם ביקשתי להעמיד דברים על דיוקם. "אם לא ניקח את האליפות, ההישג הזה יתמוסס. המשימה טרם הושלמה", אמרתי, והמאמן פיני גרשון הוסיף ואמר: "זאת הייתה הקצפת, אני רוצה גם את הדובדבן".

בסדרה המקבילה, בחצי הגמר השני, גברה הפועל תל אביב על הפועל ירושלים ועלתה לגמר. אוהדי הפועל, אויבתה המושבעת של מכבי, חגגו גם את ניצחונה של הגליל על מכבי בהתפרצויות של אופוריה נוכח מצלמות הטלוויזיה. את חגיגות השמחה לאיד גררו מאולם אוסישקין ועד שדה התעופה שדה דב, שם קידמו את פניה של מכבי, שחזרה מובסת מהגליל,  בשירים מבזים. וכאילו לא די בכך, ריססו את מכוניתו של יו"ר הקבוצה שמעון מזרחי בצלבי קרס.

ההתנהגות החוליגנית לא מצאה חן בעיניי, אך גם לא הפתיעה אותי. זכרתי את היריקות ואת הגידופים ששוגרו לעברי ושמחתי שלא הייתי שם. היום אני יודע שתגובתי הייתה פושרת ודלה. התנהגות כה שפלה, שדבר וחצי דבר אין לה עם ספורט, הייתה ראויה לתגובה יותר החלטית וברורה מצדי. אבל כזה הייתי אז, מתהלך בעולם כעטוף צלופן – לא ממש מרגיש, לא ממש מחובר. אפילו לשמוח מכל הלב לא ידעתי. כשכולם סביבי חגגו בלי חשבון, גיליתי איפוק וקור רוח, שנבעו אולי מן הצורך להישמר, להגן על עצמי. ממה רציתי להגן על עצמי, איני יודע.

באולם אוסישקין המפורסם, מעוז הבית של הפועל תל אביב, עמד להתקיים המשחק הראשון בסדרת הגמר. בדרך כלל, כאשר שחקני הפועל ת"א שיחקו באולם הבית שלהם, הייתה ידם על העליונה. הפעם היו שרויים עדיין בשמחת מפלתה של מכבי ת"א. מרוב הכרת תודה על שהדחנו את האויבת השנואה, לא זכרו שאנו יריביהם וקידמו את פנינו במחמאות וברכות. ניצחוננו היה קל, חלק כסכין בחמאה.

במשחק השני, שהתקיים בכפר בלום, שוב ניצחנו והובלנו 0:2 בסדרה. המשחק הסתיים ב-80:87, וזה היה גם המשחק הטוב ביותר בכל משחקיי בגליל - קלעתי 40 נקודות, 20 בכל מחצית, והוספתי חמישה אסיסטים, חמישה ריבאונדים וחמש חטיפות. נראה שהיה זה משחקי הטוב ביותר אי פעם. אך יותר מהמספרים והנתונים המרשימים, נחקקה בי הקלות הנפלאה, ההרמוניה הקיבוצית והאישית, והתחושה שהדברים מתרחשים בלי מאמץ מיוחד, עד כדי כך שיכולתי להישבע ששחקני הקבוצה היריבה לוקחים חלק ותומכים בדרך סמויה בהופעה המרשימה.

מתוך 16 זריקות עונשין החטאתי פעם יחידה. בעיתונים התפרסמה כותרת שרמזה שהחטאתי הייתה מכוונת, "כדי להוכיח שאני בן אדם ולא מכונה". כך צוטטתי בראיון בתום המשחק, אך האם באמת זה מה שאמרתי? צריך אדם להיות זחוח או יהיר במיוחד כדי להתבטא כך. אם יצא מפי משפט כזה, הייתה זאת בדיחה לא מוצלחת. האמירה התפלה הזאת, שאיני זוכר, עדיין רודפת אותי. מדי פעם מוצא מישהו לנכון להזכיר אותה. איזה כוח ניתן למילים. "שטות שהוציא מפיו טיפש אחד, לא יחזירוה עשרה חכמים", אומר הפתגם העממי.

במשחק השלישי בסדרת הגמר, שהתקיים גם הוא באוסישקין, התעשתה הפועל תל אביב. השחקנים יצאו למלחמה על מעמד קבוצתם. הפעם הובסנו ונאלצנו לקיים משחק רביעי בכפר בלום. ניצחון במשחק הרביעי היה מבטיח לנו זכיה  באליפות, ולכן ההתרגשות, המתח וההכנות לפניו הרקיעו שחקים. המשחק התקיים בנוכחות נשיא המדינה חיים הרצוג, אלופי צה"ל, ספורטאים ואנשי תקשורת. האולם היה צר מלהכיל את הקהל הרב. שידור הטלוויזיה בערוץ הספורט גרף 48 אחוזי צפייה, תוצאה מחמיאה ביותר, גם בהשוואה לשידורים עתירי רייטינג ותהילה.

קהל הצופים היה מגוון: קיבוצניקים מהצפון, תושבי קרית שמונה, מתנדבים מחו"ל שעבדו בקיבוצי הסביבה, אוהדים עירוניים. קבוצה גדולה של חסידי חב"ד שהגיעה מצפת בלטה בתוך הקהל. כולם התנועעו ושרו בדבקות "משיח, משיח, משיח", להיטו הסוחף של הזמר החסידי אברהם פריד. לראשונה בחיי נוכחתי בכוחו המאחד של הכדורסל, ביכולתו ללכד ולקרב אנשים רחוקים זה מזה.

הקשר שנוצר בין שחקני הקבוצה לחסידי חב"ד הפליא אותי. סיפרו שה"רעבע מלובביץ'" עצמו שיגר ברכה אישית להצלחת קבוצתנו. במשחקינו הביתיים ניתן היה לראות חב"דניקים מזוקנים, בחליפות ומגבעות רחבות שחורות, מניפים את תמונת הרבי כאילו היה כוכב-על. הם הפצירו בשחקנים להניח תפילין לפני משחק, והשחקנים נעתרו להם, בבחינת "אם לא יועיל, לא יזיק". אני עצמי הייתי מרוכז כל כולי במשחק וכל העסקנות הדתית שהתנהלה באולם הייתה רחוקה ממני. לא נמשכתי, ואפילו נרתעתי מן הדתיות-אינסטנט שהציעה חב"ד: הנחת תפילין מהירה, חבישת כיפה לרגע קט ומלמול טקסט לא מובן. לא חשבתי שלריבונו של עולם יש עניין לסייע לקבוצה זו או אחרת.

המשחק הרביעי התחיל על פי הכללים והנוהגים: לחיצות ידיים הדדיות, נאומים קצרים, הצגת השחקנים מפי הכרוז ושירת ההמנון הלאומי. בהדרגה הפך המשחק לאגרסיבי ועצבני מדי. שחקני הקבוצות לא תמיד שמרו על הכללים ושיחקו בתוקפנות, כמעט באלימות. תאוות נקם שרתה על המשחק, כאילו רצו שחקני הפועל תל אביב להוכיח לנו את יתרונם אחרי שני ההפסדים שלהם.  רוח הקרב, שחזרה לחלחל בעורקים התל-אביביים, לא הושיעה אותם. בסיום המשחק זהר לוח הנקודות: 85:89 לגליל עליון. הקהל הנלהב פרץ למגרש בשירת "משיח, משיח, משיח". האוהדים הרימו אותנו על כתפיהם והרקידו אותנו במגרש. צלחת האליפות הונפה ופיני גרשון המאושר חטף עוגת דובדבנים בפרצוף. הוא ביקש דובדבן אחד וקיבל עוגה שלמה, שמתקה לו.

וכמו על מנת להוסיף מתיקות על מתיקות, נבחרתי לשחקן המצטיין של הסדרה ושל העונה כולה. שמחת האליפות נחגגה בחגיגות ובשתייה כדת וכדין. גם אני שמחתי, אבל לא נסחפתי. יכולת השמחה מכל הלב, השמחה הפורצת מחסומים, עדיין לא הבשילה בי. להתנהגותי המרוחקת הייתה סיבה נוספת: ידעתי שסדרת המשחקים חתמה את תקופתי בגליל, ולמרות האוהדים שביקשו ושרו "תישאר, תישאר, תישאר", חשתי כבר: אני בדרכי החוצה. כן, במובן מסוים הייתי "רגל פה רגל שם", והידיעה הזאת מנעה ממני להרגיש את שמחת הקבוצה עד תום.

מתוך "ענני", הוצאת "דני ספרים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by