בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
בנאדו מחבר את חיפה לזהות האמיתית שלה 
 
 (צילומים: מכבי חיפה, האתר הרשמי, ניר בוקסנבוים)   
ספורט 5 |
 
שי וולך

המאמן פיצח את ה-DNA הירוק, התחושה מלפני 20 שנה כאן

 
 
 
 
 
 
 
 
 

הסיפור של מכבי חיפה העונה הוא חידה. הרי המירוץ כבר נעול, מכבי ת"א תעפיל לאלופות וגולדהאר יתחיל להנחית כאן תותחים יקרים שייצרו שושלת צהובה. אז ממה כ"כ מרוצה הקהל שלה? והוא בכלל אמור לתמוך רק בתארים, לא? ומה השטויות האלו על DNA? האם בין מחזורים שונים של אותו מועדון מחבר DNA כמו שאב מעביר לבן? לשאלות האלו יש תשובה, אבל בכדי להגיע אליה, צריך לחזור 20 שנה אחורה.

 

זוכרים את הפעם האחרונה שבה בכיתם בגלל משחק כדורגל? קשה לשכוח, הא? לי זה קרה רק פעם אחת, וכמה לא מקורי, ב-1993/4: שיאו של מירוץ האליפות, משחק על כל הקופה מול מכבי של אברם וקלינגר ונמני ומקאנקי - יריבה עיקשת שהיתה לא פחות ראויה מהקבוצה המושלמת של שפיגל. ציפיות וספקולציות של חודשים התנקזו לאותו ערב, ואם ב-0:3 של עטר האצטדיון רעד ואנשים נתלו אחד על השני כלא מאמינים, אז ברביעי של גצקו ובחמישי של גלאם הם כבר מחו דמעות של שמחה. האווירה בקרית אליעזר באותו היום היתה של משהו גדול. תחושה אורגזמית של מהלומה קשה ביריב שנוא, כזו שעוד ידברו עליה שנים. ביציע עוד לא ידעו זאת אז, אבל הניצחון הזה צרב באוהדי חיפה רצף מולקלות ראשוני שהכיל את כל המידע התורשתי אותו יישאו עימם לשארית חייהם כאוהדים. זה נקרא DNA. במילים פשוטות יותר, ה-0:5 המיתולוגי ההוא קבע צופן גנטי - סוג של זהות או רף. רף שקשה מאוד לעבור.

האליפות השמחה ההיא הפכה לכשלון שנה מאוחר יותר, כשסגל מוכשר יותר הפסיד אליפות לאותו יריב שנוא. ויודעים מה? אף ירוק לא הרגיש שמדובר בסוף העולם, כי חיפה של אותה עונה עמדה ברף שהציבה לעצמה שנה קודם: היא הביסה את הצהובים במשחק העונה 0:3. בנוסף ל-1:2 מתוק בגביע, התחושה היתה של עדיפות, כי מכבי ת"א הפסידה לה בעימותים הישירים וחיפה זכתה באהבת הקהל הנייטרלי מאחר ששיחקה כדורגל סקסי.

 7 שנים חלפו ללא אליפות, כשחלקן הומתקו בעיקר בגלל צורת המשחק שנותרה נאמנה לאתוס הירוק (הגביע עם בריילובסקי ב-98', קמפיין המחזיקות עם אוהרין ב-99' ועונת 86 השערים האטרקטיבית של אלי כהן ב-00') ובגלל הרחבת אותו אתוס וניכוס דברים שאוהדים אוהבים: מלחמה עד הרגע האחרון, פייט במשחקי עונה, כאלה. הצלחות לא בדיוק היו באותן שנים, והפסדים במשחקי עונה היו גם היו. ובכל זאת, כשהקבוצה שיחקה בצורה שמניחה את הדעת, הקהל בלע את הכשלון בשקט יחסי.

בהמשך הגיע אברם וחיפה התפוצצה במשחק עונה אחרי משחק עונה בדרך לשתי אליפויות מענגות, וכשהגיע שומי והקמפיין באלופות, כבר בכל היבשת גילו שמכבי חיפה = כדורגל אטרקטיבי. המכביזם שהצהובים מתהדרים בו הוא אתוס המושתת על הרצון לנצח בכל משחק? אז האתוס של חיפה היה אצילי יותר ועם כל עונה הלך ונשען על יסודות שהלכו והעמיקו אחיזה בקרקע. אובדן האליפות לצהובים ב-2002/3 כאב, אבל הקבוצה שהבקיעה 15 שערים ב-3 מחזורי הסיום של אותה עונה ובכל זאת הפסידה את התואר בהפרש שערים - ירדה מובסת  אך גאה. גאה שנותרה נאמנה לעצמה.

ומשם החל השבר הגדול בעיני בקהל. רוני לוי סחף את חיפה ל-3 אליפויות רצופות ולכאורה מרשימות, ובארץ נדהמו ש''אוהדי ההצלחות'' מעזים להתלונן. ''אליפות בלי מאמן'' הם צעקו לו אז.  הפרשנים צקצקו בלשון, אבל ביציע הרגישו שהם היחידים שמבחינים באמת: מדובר בליגה חלשה להחריד, והכדורגל הוא אפור, יעיל ומשעמם לרוב. זו לא מכבי חיפה שהם היו רוצים לראות. כשנשבעו שהיו מוותרים על התואר רק כדי להתרגש שוב מקבוצתם, לא היה איש שהאמין. "מפונקים שהתרגלו לטוב מדי", היתה הסברה הרווחת.

השנים חלפו, רוני לוי התחלף באלישע לוי, גאידמק הסתובב עם פנקס צ'קים פתוח, כשבמקביל שחר הודיע על אפסון חלומות האליפות לשנה-שנתיים. בדיוק בגלל זה אלישע קיבל את הכבוד המגיע לו מהיציעים, כשבעונתו הראשונה הוא החזיר את האליפות אל הכרמל למרות סגל אפרורי שכלל את קרופניק, קולמה ופאנטני.

ומשם לעונת הקיזוז הטארומטית (09/10). אוהדים ישראלים אחרים אולי היו מתגאים בכך שקבוצתם היא הראשונה להעפיל לצ'מפיונס בפעם השנייה, אבל הקמפיין הזה, בו לא הצליחה חיפה לכבוש אף שער, הותיר את הקהל עם צלקת כואבת. בהמשך, בעקבות הצורה בה הסתיימה העונה, הצלקת הפכה לפצע מדמם. ''לא הוגן'', ''כוכבית'', אלישע זכה ולוזון לקח לו'' - כל הטענות מוכרות. אבל כבר במשחק העונה השני (0:0 בבלומפילד) האוהדיפ האמיתיים הרגישו שזו לא חיפה שהם מכירים.

ההערכה אל המאמן הלכה ופחתה, מאחר וברגע האמת הוא ניסה להתעלם מה-DNA של הקבוצה כשעלה בגישת הקודם-כל-לא-להפסיד. אנשים שוכחים, אבל למרות כל עניין הקיזוז, 4 מחזורים לסוף חיפה אירחה את הפועל ת"א למשחק שהמנצחת בו תוכתר לאלופה. אלישע חיפש תיקו, וזה עלה לו ב-1:0, שהיה הפסד ביתי ראשון להפועל ת"א בקרית אליעזר אחרי 6 שנים. גם הכישלון בגמר הגביע (1:0, טועמה בדקה ה-2)  קעקע את ההרגשה שחיפה הנוכחית היא זרה לרוח המועדון, וששום תואר לא ישנה זאת.

ויודעים מה? שום תואר באמת לא שינה זאת. בעונה העוקבת אלישע כיפר כביכול על עוונתיו עם ניצחון 1:2 על הפועל ת"א במשחק העונה של הפלייאוף והביא אליפות, אך האוהדים עדיין ביקשו שיילך. מדוע? שני הפסדים לאדומים (2:0 בבית ו-4:1 מחפיר בחוץ) חרצו את גורלו. היו מי שתמכו במאמן שנתן לחיפה כל כך הרבה (ועל זה אין עוררין), אבל כשעוד עונה עברה עם קמפיין אירופי שרחוק מהרף, וכשגמר גביע נוסף הלך לפח הזבל, כבר היה ברור - אלישע וחיפה זה מיס-מאצ'.

ופתאום בקיץ האחרון - הפתעה. אותו אחד מתולתל, זה שעזר לקבוע את הרף בעצמו, נחת על הקווים. רבים לעגו לאוהדי חיפה על כך שהם קוראים לראובן עטר - זה שחצה את הכביש ועבר בחצי ליגה - סמל. הם צדקו, אבל פשוט לא הבינו ללבם: עטר הוא סמל לרוח המועדון, סמל לכל מה שצרוב בגנים של כל אוהד ירוק - כדורגל חופשי ושמח, קריאטיבי ובלתי מרוסן. לכן השמחה על הגעתו היתה מוגזמת ובהתאם, לכן גם ההתרסקות היתה כל כך כואבת.

בהיעדר סלוגן כמו 'מכביזם', נשתמש במושג 'מכבי-חיפה'. עבור בנאדו (שגם אביו שיחק בקבוצה), האיש שנולד, נשם והמחיש בעצמו משחק אחרי משחק את התגלמות אותו ה-DNA, ברור לחלוטין מה משמעות המושג 'מכבי-חיפה'. קשה להמיר אותו להגדרה ברורה, אבל זה מה שניסינו להעביר ב-1,000 ומשהו המילים שקראתם עד כאן. ולכן כל מה שקורה מאז שהגיע בנאדו הוא טבעי כל כך. לא, זה לא כדורגל סקסי במיוחד, אבל לגמרי 'מכבי-חיפה'. עד העצם. את כל התכונות שלבנאדו  היה כשחקן, הוא יצק אל תוך הסגל שלו: לב, תשוקה, הרתעה, לחימה, אש בעיניים. השחקן הכי גבר-גבר בליגה, עם 0 נסיון באימון, הרים את הקבוצה שלו מהקרשים עד לפסגה ועוד גרם לזה להיראות כל כך קל. והכל בשם אותו DNA.

בהשאלה מספרו המאלף של שאול אדר "כדורגל, חיים ומוות" (ויסלחו לי אוהדי ליברפול על ההשוואה), ננסה לסכם. לרועי עטר יש את ה-DNA של אביו, וכשהוא בועט בשמאל אי אפשר להתבלבל בדמיון ביניהם. אבל האם לקבוצה יש DNA משלה? האם ל-12 אליפויות שלקחו שחקנים ומאמנים אחרים יש משמעות כשחיפה תהיה במינוס 10 בטבלה? ואיך עוזרתם תהילתם של ארמלי, סלקטר, קנדאורוב ובניון, כשמולך משחקים פריצה וראדי ואצלך משומר ופיליאבסקי?

אז מסתבר של-DNA של מועדון כדורגל כן יש משמעות בסיסית: כל אחד שקשור למועדון מרגיש בכל עצם בגוף שלו שמשהו מיוחד קורה העונה בחיפה ושהקבוצה שבה למקורות שלה ושוב מייצרת הרתעה מעצם שמה. בדיוק בגלל זה התפתחה אצל הירוקים האמונה חסרת הבסיס שהם מסוגלים להדביק את מכבי ת"א. בגלל זה הגיעו 6,000 איש לנתניה שבוע אחרי מעידה בדרבי שסגרה את גורל התואר ובגלל זה השמחה בשער של פיליאבסקי מול בני יהודה היתה כ"כ מוגזמת. לא, זה לא שהירוקים העונה מסתפקים בבינוניות ומאושרים מסגנות. הם פשוט מרגישים שהמאמן הנוכחי מחזיר להם את הקבוצה, ושה-DNA שלהם - זה שעיצב אותם ואת בנאדו - שוב עושה את מכבי חיפה למה שהיא.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by