בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
לא עוד יוון: אורוגוואי חייבת לזכות בקופה 
 
 מוכרחים לנצח, למען הענף. סוארס ופורלאן (GETTYIMAGES). צפו באורוגוואי עולה לגמר   
ספורט 5 |
 
אבי מלר, ארגנטינה

פרגוואי משחקת בדיוק כמו האלופה האירופית לשעבר. אבי מלר בחר צד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

היה קופה אמריקה? בוודאי שהיה. היה ואיננו. הגמר אולי עוד לא נגמר, אבל ברחובות בואנוס איירס, שלא לדבר על חלקים אחרים של ארגנטינה המאסיבית ומקבלת הפנים הזו, אין כבר זכר לטורניר. לא שלטים, לא כרזות, לא מזכרות, לא דגלים. לא מרצ'נדייז ולא אוהדים ססגוניים. הכל הוסר וקופל. קופל אמריקה. מאז שבעלת הבית הודחה מהמשך המשחקים, הארגנטינים איבדו עניין. הם מדברים ומשדרים. שעות וימים, על סרחיו באטיסטה, ליאו מסי והמצב ה-messy. עכשיו לך תמכור להם גמר בין אורוגוואי לפראגוואי. יותר פשוט למכור קרח לאסקימוסים וגבינת קוטג' לישראלים.

אבל כמה שהם טועים. כמה שהם לא מבינים מה מונח לפניהם על כפות המאזניים. לו רק הסכיתו ושמעו, היו מתגייסים במיליוניהם למען אורוגוואי, שהמטען על כתפיה הפעם עצום, כבד מנשוא ומכריע. לא רק עבור משק כנפי ההיסטוריה במונטווידאו, כי אם למען יבשת גדולה ושלמה.

בין השנים 1864-1870, לפני 150 שנה בקירוב, ניטשה בדרום אמריקה אחת המלחמות העקובות ביותר מדם. מצידו האחד של המתרס ניצבה פראגוואי, ומן העבר השני חברו ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי כדי למגר, לדרוס ולמחוץ את האויב מאסונסיון. זה היה וואחאד אסון. "מלחמת הברית המשולשת" הותירה בשדה הקרב שלוש מאות אלף (!) קרבנות מפראגוואי. כמעט כל אוכלוסיית הגברים הבוגרת של פראגוואי נמחקה. גם בצד המנצח התבוססו החיילים בנהרות דם - מאה אלף הרוגים ופצועים.

הקרבות האכזריים כונו גם "מלחמת פרגוואי", והותירו מאחוריהם שובל של הרס וטראומה. היסטוריונים רבים טוענים כי עד היום לא הסתיימה עדיין מלאכת השיקום של פרגוואי, וכי הצלקות ההן מופיעות עדיין על פני חברה עניה וסדוקה כלכלית וחברתית.

באשר לסיבות לפריצת העימות במאה ה-19 קיימים חילוקי דעות, אבל דבר אחד ברור: לכדורגל לא היה בו חלק. זכות הראשונים הזו שמורה לאל סלבדור והונדורס לפני כארבעים שנים. לכן יהיה זה אולי יומרני קמעה ליצור הקשר בין עבר להווה, אבל הדו קרב בין אורוגוואי לפראגוואי בגמר הקופה אמריקה 2011 הוא בכל זאת מלחמה באמצעים אחרים - וכמה חבל באמת שקרבות אמיתיים לא מוכרעים עם כדור ברשת במקום בלב - ובמקרה שלפנינו מלחמה רבת חשיבות ומרחיקת לכת בהשלכותיה, אמנם הספורטיביות, אבל כדורגל הוא הרי לא עניין של חיים ומוות אלא הרבה יותר מזה, במיוחד ביבשת הספציפית הזו.

לכן הפעם חשוב מאי פעם שאורוגוואי תמגר את האויב המר. שהיא תדרוס, תהרוס ותמחץ את פראגוואי ולא תאפשר לה דריסת רגל בפודיום המנצחים. אורוגוואי נושאת איפוא על כתפיה תקוות לא של מדינה אחת קטנה בת 3.5 מיליון תושבים, כי אם של יבשת גדולה ושלמה, ואפילו עולם אחד ענק ומשתאה, שלא מוכן לראות את הספורט הפופולרי ביותר שלו נגזל שוב בידי חבורת גנבי כדורגל ושודדי פנדלים.

דרום אמריקה בפרט, והכדורגל העולמי בכלל, לא יכולים להרשות לעצמם להכניס את פראגוואי למועדון הזוכות, המצליחניות, הרשומות באותיות הזהב של ההיסטוריה. למרות הטורניר המפתיע ונטול הניצוצות והברק, הכדורגל הדרום אמריקאי חייב להישאר שם נרדף לתשוקה ולרומנטיקה, לטכניקה ולטנגו, לבאטוקדה ולפדלאדה. אסור לתת לו ליפול בידי מתייוונים. ופראגוואי 2011 היא רפליקה של יוון 2004. אבל בעוד באירופה כבר התרגלנו להבלחותיו המצליחות של הכדורגל הדפנסיבי, פיזי וציני, ולצבא היועצים המטיף את תורתו, הרי שדרום אמריקה אמורה להיות טאבו: לכאן לא נכניס את הזוהמה. את סיפור האהבה שלנו לכדור לא נכתים בזרע הפורענות הזוכה לפרקים לעדנה מעבר לאוקיינוס. בעידן בו ברצלונה מראה לכל העולם ואשתו איך עושים מה, אסור לתת לצד השני של המטבע לעשות קופה ולעורר מרבצם את כל המטיפים והחקיינים למיניהם האורבים בכל פינה להזדמנות לפאר ולקדש את שמו של הכדורגל המשמים.

כי זאת יש לדעת: פראגוואי היא נבחרת נוראה ואיומה. גם בגלל הסטטיסטיקה מטריפת הדעת של חמש תוצאות תיקו בחמישה ומשחקים והזדמנות להיות הנבחרת הראשונה אי פעם הזוכה בטורניר יבשתי או עולמי ללא ניצחון (!), אבל לא רק. פראגוואי מודל מונומנטל 2011 היא התגלמות הכיעור והאפרוריות. יחידה לוחמנית נעדרת סטייל והשראה המוציאה שם רע לכיבוש, ומשדרת אלגנטיות של ככר לחם יבשה ועבשה הזרוקה זה חודשיים על מפתן פונדק מקסיקני מדברי בסרט של טרנטינו. בתוך סימפוניה של צבעים וצלילים, פראגוואי היא תוף טם טם המחריש את האזניים ומדיר שינה מן העיניים. נבחרת שכולה שרירים במקום שירים.

אין לפראגוואי הנוכחית אפילו כדורגלן אחד שעבורו מתייצבים אנשים בתור לקופות ולקופה. לא לוקאס באריוס היומרני והעצבני, בוודאי שלא נלסון ואלדס שמונח על המדף הרבה מעבר לתאריך התוקף הפג שלו, גם לא אדגר בארטו, ואפילו לא הנעדרים הכביכול נהדרים - רוקה סנטה קרוס ואוסקר קרדוסו. אה, כן, יש לפראגוואי הנוכחית את חוסטו ווייאר, השוער הפנומן. רק זה חסר לנו באמת - שוער שנוטל את תואר איש הטורניר. בעצם יש מקום לפשרה: שקפטן ווייאר יקבל את פרס השחקן, אבל יותיר את הנפת הגביע על הפודיום לדייגו לוגאנו.

העיניים נשואות איפוא לדייגו אחר, פורלאן, ללואיס סוארס ולחבריהם, בתקווה שיעצרו את הסחף, ימנעו את המבוכה, ישמרו על המורשת והקסם, ויתנו לדרום אמריקה לנשום אוויר צלול כיין, או לפחות סתם לנשום לרווחה. איך היה בוודאי מייעץ לה חברנו הדגול  והמנוח, עלי מוהר, קומי אורוגוואי, עורי, ובואי לפרק אותם. או במלה אחת: עורו-גוואי!

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by