בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
כדורגל ישראלי 
לפחות חזרנו לפרופורציות 
 
 מה אתה מתלהב? יאקין    צילום: רויטרס    
כדורגל ישראלי |
 
נועם תירוש

התקשורת העלתה את הרף, היצפלד התחנחן, ואלמלא השער של סהר עוד היינו מתאבלים על עוד הפסד. נועם תירוש על חצי הכוס המלאה בתיקו עם שוויץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשיוסי בניון ניגב את עיניו המנצנצות בזמן שירת התקווה, נדמה היה כי צדק דרור קשטן כשהבטיח "רוח חדשה בנבחרת". לרגע קיווינו כי כולנו הולכים לצפות בחבורה צעירה ומחויבת, שתטרוף את הדשא ותוציא את הנבחרת לאחד הקמפיינים הטובים בתולדותיה. אלא שאחרי עשר דקות בלבד, כשההתרגשות חלפה והכדורגל התחיל, כבר היה ברור מהם יחסי הכוחות: הים הוא אותו ים, הנבחרת אותה נבחרת.

כשספגה ישראל את השער הקבוע, מהעמדה הקבועה בדקה הקבועה, זה היה אפילו קצת מצחיק. בואו נודה על האמת: זו חוצפה להיעצב מ-2:2 מול נבחרת שוויץ, זו שרק לא מזמן שיחקה להנאתה באצטדיונים המטופחים של היורו. בטח כששמואל קוזוקין ובירם כיאל הם שחקני ההרכב הפותח של בחורינו המצויינים בכחול.
 
התמונה הזו אומרת הכל. אוואט
 התמונה הזו אומרת הכל. אוואט 
 צילום: רויטרס 
 
קשה לנתח מקצועית את המשחק הזה. דרור קשטן התעקש על הרכב לא ברור, שכלל את עומר גולן כעושה משחק ובירם כיאל בתפקיד הקשר האחורי, החשוב כל כך בשיטת ה-4-5-1 בה בחר המאמן. גולן לא נגע בכדור במשך 60 הדקות בהן שיחק, וכיאל, שלא באשמתו, לא הצליח לספק כדור אחד מוצלח לחלק ההתקפי של הנבחרת. זה מה שקורה כשמנסים להוכיח בכוח את עליונותנו. על הקווים כמובן.

מה ניקח מהמשחק הזה? האם את הכשלים הידועים שלנו, כמו שני שערים ממצבים נייחים למרות שליטה אופטית במרכז השדה, או שמא את החזרה מעוררת הכבוד לחיים לאחר חילופים מוצלחים? בכל מקרה, משהו חיובי אחד לפחות יצא מהמשחק הנוכחי: החזרה לפרופורציות. נבחרת ישראל, בליווי מאסיבי של תקשורת הספורט כאן, החלה את קמפיין מוקדמות המונדיאל בתחושת פייבוריטיות לא מוסברת. כאילו יוון, אלופת אירופה במיל', ושוויץ, שרגילה להשתתף בטורנירים הגדולים בעולם, הן מכשולים כל כך קטנים שכל תוצאה פרט לניצחון מולן תהווה כישלון. בפועל, מדובר בנבחרות טובות יותר מישראל ועליה למשחקי הפלייאוף מהמקום השני תהיה הישג אדיר. אם התיקו המרגיז, שהושג רק בדקה ה-93 משער מקרי של בן סהר המצוין, החזיר אותנו למימדים האמיתיים שלנו, כנראה שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. תארו לעצמכם כמה כואבת יכולה היתה יכולה להיות הנחיתה אל קרקע המציאות לאחר הפסד ביתי מביך?
 
 
דמעות של תיקו. בניון
 דמעות של תיקו. בניון 
 צילום: רויטרס 
 
הקרדיט לתוצאה הטובה של הנבחרת השוויצרית צריך להירשם כולו לטובת המאמן שלה. אוטמאר היצפלד הבין את הלך הרוחות בישראל, וידע לשחק בדיוק על הנקודה הרגישה שלנו: הגאווה והיהירות. כולנו קנינו את המשפטים המודאגים של הגרמני: "ישראל פייבוריטית", הוא אמר וזרק קיסם למדורת היהירות הציונית. "תמיר כהן הוא פליימייקר ברמה עולמית", הוסיף, ויצר בכולנו תקווה שמא גאון הכדורגל רואה משהו שמאמני בולטון לא רואים. בפועל, הקאן יאקין אחד בדקה ה-44 יעיל יותר מכל מיני לגיונרים שלא באמת משחקים בקבוצות מעבר לגבול. אולי הגיע הזמן להבין ששחקן ישראלי שרק מתאמן בקבוצה אנגלית אינו בהכרח טוב יותר מאחר שמשחק 90 דקות אחרי 90 דקות בקבוצה ישראלית?

בכל מקרה, לעולם אין לסכם קמפיין בתום המשחק הראשון. אותו אופי ישראלי שגורם לנו לחשוב כי אנחנו הפייבוריטים בבית עם שוויץ ויוון, הוא זה שגורם לנו לדטרמיניזם המשתק כל כך, שמסביר לכל עם ישראל כי תם הסיפור. מה היה קורה אם היינו מנצחים את שוויץ בבית ומפסידים ביום רביעי במולדובה? צריך להתנחם בעובדה כי הנבחרת חזרה מפיגור מוצדק של שני שערים בבית, ולקוות כי בהמשך נצליח לעשות את העבודה במגרשים קשים מחוץ לישראל. דמעות ההתרגשות של יוסי בניון בזמן ההמנון של נפתלי הרץ אימבר התחלפו ודאי בדמעות של עצב בזמן שהקהל באצטדיון צווח "תתפטר" כלפי דרור קשטן. אבל לפחות דבר אחד בטוח: ביום רביעי, במולדובה, לא נגיע יהירים כל כך. וגם זה משהו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by