בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
רלף קליין 1931-2008 
רלף ואני 
 
רלף קליין 1931-2008 |
 
בן שני

"מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גיבור ילדותי עמד מולי ודיבר על פחדיו וכאביו בלי שום מחסום". בן שני מספר על רלף קליין שהכיר במשך החודשים הארוכים שליווה אותו, אחרי שגילה שהוא חולה בסרטן. הסרט "רלף" ישודר הערב ב-21:00 בערוץ 10

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני שבוע ביקרתי אותו בבית החולים. הפעם בלי מצלמה. הוא שכב כפי שזכרתי אותו מאישפוזים קודמים כשרגליו הארוכות מקופלות במיטה הקטנה על מידותיו. מולו דלקה טלוויזיה ששידרה כדורגל. אוזניות השמיעו לו את תיאור המשחק. רוב הזמן ישן. כשהתעורר העיף מבט במשחק ושאל "מתי אמריקה רוסיה" והתכוון למשחקי ההכנה לאולימפיאדה של נבחרות הכדורסל.
 
 
הפגישה הראשונה שלנו הייתה בביתו באבן יהודה. גם אז באתי בלי מצלמה. אני זוכר את הפחד לפני הדפיקה בדלת. זה היה לפני יותר מארבע שנים וכולם הכינו אותי שהסוף מעבר לפינה. "איך עושים סרט על מי שעומד למות" שאלתי את חברי בערוץ 10 כשהציעו לי לצלם את הסרט. "למה כבר אפשר לצפות, כשהסוף הרע ידוע מראש". הם ניסו להסביר לי את מה שלא היה לי מובן "אתה לא מצלם סרט על סרטן, אתה מצלם סרט על רלף קליין." הם הבינו את מה שאני לא ידעתי. את הקסם של האיש הזה, שמדביק אליו כל כך הרבה אנשים.

כבר חשבתי לסרב. להסתפק בראיון שישודר ככתבה. ואז הלכתי לפגוש אותו. להתרשם ממצבו, לנהל שיחה. זה היה בשיא הטיפולים והוא הזמין אותי ישר למטבח. בלי הרבה הקדמות הוא פתח את הכל. סיפר לי על הכאבים והקשיים, ובעיקר על חוש הטעם שאבד. זה הכי תסכל אותו, "אכלנו חומוס אתמול, זה הרגיש כמו חול בתוך הפה. לא מרגיש חריף, לא מתוק, שומדבר".

מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. גיבור ילדותי, עמד מולי ודיבר על פחדיו וכאביו בלי שום מחסום, בלי עכבות, כמו ילד קטן. הוא סיפר שמחר בבוקר יחזור לאמן כדורסל, לא האמנתי שהוא מסוגל. אבל אנחנו התייצבנו אצלו למחרת בשבע בבוקר. הפעם כבר עם צוות צילום ומצלמה.
 

מתוך הסרט "רלף", (1:32 דק')

 
את הרעיון לצלם סרט על מאבקו במחלה יזמו בני משפחתו. הם יצרו קשר עם ערוץ 10 והסיבה לכך נודעה לי רק בדיעבד. התברר שחודשים קודם לכן, כשנודע לו כי חלה, הוא סירב לעבור טיפולים ושקע בדיכאון. קרוביו הבינו שאת השינוי, יכולה לעשות המצלמה. ראינו זאת מיום הצילומים הראשון. מרגע שהעדשה כוונה אליו הוא לא הרשה לעצמו להפסיד. כמו בספורט. הפסד אף פעם לא היה אופציה עבור רלף קליין.

כך היינו מלווים אותו במסדרונות של תל השומר. רלף רץ לחדר הטיפולים ואנחנו רצים אחריו. אז כבר הבנתי בדיוק מה זה אפקט רלף קליין. האהבה והערצה שיש לאיש הזה. האנשים שהיו מגיעים לראות אותו, ללחוץ לו יד. את אף אחד מהם לא הכיר, אבל עבורם הוא היה סמל. סמל לניצחון שכל אחד הרגיש חלק ממנו. הניצחון הגדול ההוא שנצרב אצלנו בתודעה.

במשך יותר משנה צילמנו את קליין, בטיפולים, באימונים ובמשחקים עם הבנות מפנימיית הדסים. בלילות שבהם היה נשאר בבית לראות את העונה הכי טובה של מכבי תל אביב באירופה. הצפייה איתו בכדורסל הייתה חוויה אחרת. נאמן לעצמו ולאמת שלו הוא לא טרח להסוות את יחסיו הטעונים עם מכבי, שונאים סיפור אהבה.

מהכורסא בחדר הטלוויזיה היה מאמן את הקבוצות מאירופה שלא הצליחו לנצח את מכבי. כעס עליהן כשלא שמרו כמו שצריך כשלא נתנו למכבי פייט. השופטים ששרקו לטובת מכבי זכו לקללות. "מכבי יודעת לטפל בשופטים" היה אומר לנו בחיוך כואב. אחר כך היה מספר לנו סיפורים מימים רחוקים. הימים שבהם היה לו חלק במועדון. שמכבי הייתה לו בית, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שהמועדון ויתר על שירותיו.
 
רלף בבית החולים
 רלף בבית החולים   
וכל הזמן הזה הייתה גם המחלה. מול עינינו ראינו אותו מתמודד, וגם מבריא. כיצד הצבע חוזר לפניו. כיצד חגג כשחוש הטעם שב. כשנסענו איתו לבודפשט לעיר שבה עשה את שנות נעוריו, הוא גרר אותנו מבית קפה לבית קפה. ממסעדה למסעדה. לימד אותנו לאכול מרק גולאש חריף. ופאלאצ'ינקי מתוקים, וגם עוגות שוקולד מעולות בבתי הקפה של העיר, על כוס קפה וסיגריה, הסיגריות אותן שאף בהנאה. בין לבין למדנו את סיפור חייו המרתק. הילדות בגרמניה בבית עשיר, הבריחה להונגריה והרכוש שאבד. וכמובן השואה, מלחמת הקיום בגטו והקליטה הקשה בארץ כעולה חדש. אולי זו הסיבה שנהיה ווינר. כל חייו היה חייב לנצח. לנצח כי לא הייתה לו ברירה.

בשיא המחלה נכנס לניתוח מסובך בכבד. כשייצא ממנו מצבו התדרדר וכולם חשבו שהסוף קרוב. לכן הופתענו כשאישרו לנו להיכנס ולצלם אותו בטיפול נמרץ. הרגלים הארוכות מקופלות במיטה. המסך משדר ספורט, וקליין עם חברו הטוב מהימים במכבי, שמואל (שמלוק) מחרובסקי, סיפרו לנו שם את הסיפור על המשחק בוירטון והגמר בבלגרד. זה היה בדיוק באותו הזמן שבו מכבי התמודדה בפיינל פור במוסקבה. אפריל 2005. מכבי ניצחה כמובן, גם מצבו של רלף השתפר והוא השתחרר הביתה.

מיום ליום הרגיש טוב יותר ואז גם התקשר להודיע לי על המסיבה. מסיבה לכבוד החלמתו, ולכבודם של הרופאים והחברים שליוו אותו בימי המחלה. "המסיבה הזו" אמר לי "גם תהיה לכבוד סוף הצילומים". הוא לא השאיר לי מקום להתנגד. "זהו" הכריע. "צילמתם מספיק". ואנחנו התייצבנו במסיבה, וצילמנו, ואחר כך ניגשנו למלאכת העריכה של הסרט.

כשהתיישבתי מול שולחן העריכה בירכתי אותו על ההחלטה הזו האחרונה. הוא הציל אותי מכל מה שלא רציתי לצלם. קליין החליט בעצמו איזה סוף יהיה לסרט, הסוף היחיד שמתאים לו, תמונת ניצחון: רואים בה את רלף שוכב במיטה ומסמן בידיו וי. מאז אני מספר הרבה את הסיפור הזה. על קליין הווינר שסידר לעצמו סרט עם סוף טוב.
 
לפני שבוע ביקרתי אותו בלי מצלמה, במצבו ידעתי גם העדשה ואור הזרקורים לא יכולים לעזור. שוב הבנתי שצדק. שלא כך אמור להסתיים הסרט על חייו, כשהוא נאבק בכאבים. נפרדנו ויצאתי משם עם הזיכרונות. הזיכרונות מהתקופה שבה זכיתי לשהות במחיצתו אבל בעיקר אלה הקולקטיביים. הניצחון על צסקא ועל וארזה שראיתי בגיל 7, הנסיעה בלילה לכיכר מלכי ישראל. החולצה הצהובה שקנו לי, הפוסטר של מכבי תל אביב.

זכיתי לפגוש את קליין האדם, אבל גם עבורי הוא יישאר סמל. סמל הניצחון של ילדותי.


סרטו של בן שני, "רלף", ישודר הערב ב-21:00 בערוץ 10
 
 
 
 
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by