בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
בייג`ינג 2008 
מי בכלל צריך מדליה? 
 
 פרידמן עם הזהב באתונה    צילום: אימג`בנק/gettyimages    
בייג`ינג 2008 |
 
שגיא ניר וערן צבעון

היא משכיחה את הצרות, מעלה את המוראל ומחזקת את האגו, אבל האם מדלייה אולימפית היא חזות הכל? שגיא ניר וערן צבעון לא מפסיקים להתווכח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ההצלחה כולה שלהם

 
"מדליסטה דה פלאטה, רפרזנטנטו יזראל - יאל ארט!". הכרוז הספרדי תפס אותי באותו אחר צהריים של קיץ 1992 על הספה בסלון בבית הורי. הדמעות, שליוו את צהלות השמחה של אורי לוי על המרקע, כבר קבעו מחדש סדרי עולם: האושר הוא בסיסי, אהבה זה דבר חשוב, מדליה אולימפית היא מעל לכל.

על רקע המתיחות בגבולות, ההיסטוריה העגמומית של העם היהודי והמעטפות הריקות מדולרים של ראש הממשלה, קל לברוח אל זכרונות "התקווה" המתנגנת ליד המרינה באתונה. אבל ההצלחה הזו לא היתה שלי, והמדליות האלה לא באמת שלנו. מדליית הכסף של ארד בברצלונה נולדה מהנחישות של ילדה בת שמונה, שלא ויתרה על העיסוק בג'ודו למרות שנאלצה להתחרות מול בנים; צמד המדליות של חובב האופניים גל פרידמן, נוצרו משנים בתוך הים המרוחק בשדות ים; מדלית ההקלה של קולגנוב בסידני, שהצילה את המשלחת משבועיים של כישלון, נבנתה בחודשים של חתירה תחת השמש הקופחת במים הרדודים של הכנרת. ההישגים הללו היו אישיים, בטח שלא לאומיים.
 
בנה את המדליה מתחת לשמש בכנרת. קולגנוב
 בנה את המדליה מתחת לשמש בכנרת. קולגנוב 
 צילום: רויטרס 
 
מאחורי המדליסטים שהפכו לסלבריטאים לרגע, עומדים מאות שחיינים, ג'ודוקאים, אתלטים וחותרים שנאבקים במציאות היומיומית המאלצת אותם לבחור בין התאווה לספורט והשאיפה לחיים. בזמן שחבריהם הכדורגלנים מדלגים עם מכונית הפאר שלהם בין אולפני הטלויזיה, מתמודדים הספורטאים האולימפיים עם הדלות התקציבית והאלמוניות התקשורתית. מי שיקרוס - יעלם מהמפה, זה שיצליח לשרוד, יזכה פעם בארבע שנים בכתב ספורט תורן, ששניה אחרי התחרות ידחוף לו מיקרופון לאף וידרוש לדעת איך העז לסיים רק במקום הרביעי.

כמדי שנה, לא ממש התרגשנו מהחוויות המזוויעות שעברו על נבחרת ההתעמלות, נזכרנו בבחור האילתי השחרחר רק כשהביא מדליה מאליפות העולם, והפנינו את ראשנו כש"דודי סלע נשמה", זה שסידר לנו את הזקפה הלאומית בגביע דיוויס 2007, נזרק לכלבים על ידי הועד האולימפי הישראלי רק בגלל שלא נתפס כבעל סיכוי ריאלי להביא מדליה מבייג'ינג.
 
 
עכשיו הגיע הרגע לעשות לניצול הזה סוף. כל החיים הם מתאמנים כדי להופיע על הבמה הגדולה בתבל, אז מי אנחנו – שלעולם לא נצליח להבדיל בין אלונה דבורניצ'נקו למריה סבנקוב - שנעז לצפות מהם למדליה אחרי כל מה ש(לא) עשינו בשבילם. ההצלחה הזו, אם יגיעו אליה בעזרת השם, תהיה כולה שלהם.
 
 

להיות חזירים, ולהודות בזה

התחום האפור בין לאומיות ללאומנות בארצנו הקטנטונת, מכיל בדרך כלל מופעים מגעילים למדי. ספיישל הצדעה לצה"ל בהשתתפות הרמטכ"ל ובהנחיית גדי סוקניק בערוץ 2 יכול להיות בדיוק הדבר שיגרום לי להשליך משהו על המסך, וכך גם כל עיסוק מטופש בשאלה האם מכבי כדורסל היא 'הקבוצה של המדינה', והאם הפועל באמת 'לא מייצגת אף אחד'. אבל פעם בארבע שנים אני הופך לציוני מטורף, מעריץ בלהט את אניה גוסטמלסקי וגל יקותיאל (אותו אני מכנה "קותי", למרות שמעולם לא נפגשנו) וכל מה שאני רואה מולי ומרגיש בתוכי צועק מ-ד-ל-י-ה!
 
אם אתה לא בא לנצח, אל תבוא. סלע
 אם אתה לא בא לנצח, אל תבוא. סלע 
 צילום: רויטרס 
 
פתאום כל ההרגשה ההיסטורית הזו תופסת אותך, ואין מה לעשות. אין עוד אירוע ספורט שבו המשתתפים באמת מייצגים את המדינה שלהם יותר מהאולימפיאדה, וזה נכון כפליים לגבי משלחת תוצרת ישראל. פעם בארבע שנים אנחנו פוגשים את האצנים האתיופים, את הכשרונות הגדולים שהעלינו מרוסיה ואת הצברים השזופים של הגלישה, ותמיד אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמנו, כי הם דומים לנו.

אני יודע שאין דבר כפוי טובה יותר מלהיות ספורטאי אולימפי, ולהיות תלוי בין ידיעה שולית בעיתון להבטחה לעוד 200 שקל משר הספורט המתחלף. אבל צריך שלפחות מישהו מהאנשים האלה יביא מדליה כדי ששוב נוכל לדמוע מול העולם בזמן שהוא על הפודיום ושומע את התקווה. כי זו גם התקווה שלנו, שיש פה משהו יפה, ואמיתי וטוב שקיים, למרות כל האולמרט, הקאסמים וחיפושי החניה.

בדיוק מהסיבה הזו אני חושב שהקריטריון הקפדני של הועד האולימפי הוא טוב וחשוב, למרות שזו לא עמדה פופולארית במיוחד כרגע, בטח שלא אצל דודי סלע. אבל מול עיני העולם, ובמיוחד מול הזקפה הלאומית, צריך להציג הישגים וגישה של IN IT TO WIN IT, פשוט בגלל שככה אנחנו. לטוב ולרע.

אנחנו צופים בחצי עין באירוע המביך ביותר בעולם כדי לראות אם עוד פליט "כוכב נולד"קיבל דוז-פואה, מזכירים לכל מי שמוכן לשמוע ש"אנחנו הכי טובים בעולם בזה" בכל פעם שעובר לידנו גלשן רוח, ואם אתם בגיל הנכון, אתם עדיין מחייכים וחושבים על עדי גורדון בכל פעם שאתם רואים יווני. כי פעם בארבע שנים, מותר להיות חזירים ולהודות בזה: חבר'ה, תביאו מדליה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by