בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
 
לילה בלי כוכב 

לילה בלי כוכב

 
 
מיכאל יוכין

הספרדים זכו בגביע בלי שאף שחקן התבלט מעל האחרים. מצד אחד, זה ניצחון של קבוצה ושל מאמן, מצד שני - זה מזכיר למיכאל יוכין שראול נשאר בבית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בזמן שכל ספרד חוגגת תואר ראשון אחרי 44 שנות בצורת, אפשר רק להצטרף לחגיגות של אלופת אירופה הטריה. אין ספק שהיא היתה הנבחרת הטובה ביותר בטורניר, והצלחתה שייכת לכל השחקנים.
 
מי הצטיין? מה זה חשוב, העיקר שיש גביע (רויטרס)
 מי הצטיין? מה זה חשוב, העיקר שיש גביע (רויטרס)   
אם לפני היורו לא ניתן היה לבחור כוכב בולט במיוחד בשורות הספרדים, הרי שזו משימה קשה עוד יותר אחרי שריקת הסיום. האם זהו הקפטן איקר קסיאס, ששמר על קור רוח המדהים ולא ספג בשלבי הנוק-אאוט? אולי פרננדו טורס, שהתעורר ברגע האמת ונתן משחק גדול בגמר? מה עם צ'אבי, שניהל את הקישור באמנות, הבקיע שער קריטי בחצי הגמר ובישל בגמר?

מה תגידו על סרחיו ראמוס, שהיה בלתי עביר בשני המשחקים האחרונים? האם ספרד הייתה מגיעה בכלל למעמד בלי מלך השערים שלה דויד וייה, שלא הבקיע ממש מזמן וגם אתמול היה פצוע? אולי ססק פברגאס, שיובש על הספסל שלא בצדק והכריע את חצי-הגמר, אבל קצת נעלם בגמר? או אולי המתאזרח הברזילאי מרקוס סנה, הקשר האחורי הטוב ביורו? כולם ראויים למחמאות, אבל אף אחד לא התעלה מעל כולם. זה היה נצחון של הקבוצה, במלוא מובן המילה.
 
 
עזרו ילדים לספרדים למצוא את ראול, האם הוא יצא לרחובות? (רויטרס)
 עזרו ילדים לספרדים למצוא את ראול, האם הוא יצא לרחובות? (רויטרס)   
הספרדים חוגגים ברחובות, אבל אותי הכי מעניין מה עובר בראש של ראול. האם הוא יכול לשמוח יחד עם כולם? לשמוח באמת? הקפטן והסמל של ריאל מדריד לא נלקח לאליפות, למרות קמפיין תקשורתי חסר תקדים נגד המאמן לואיס אראגונס – וזו אכן היתה החלטה שנויה מאוד במחלוקת. "ראול היה עם ספרד ב-5 טורנירים ולא זכה בכלום", הכריז באכזריות אראגונס, והביא את התואר בלעדיו. זה משאיר לראול, אחד השחקנים האצילים בעולם, את תפקיד הלוזר האולטימטיבי. הוא לא ראוי לכך (כמו שלא מגיע למיכאל באלאק להיות, שוב, בפעם המי יודע כמה, הלוזר הגדול). המצב גם מותיר מקום לספק גדול לגבי חזרתו למדים הלאומיים.

עד היורו לכולם היה ברור שהבוס החדש, ויסנטה דל-בוסקה, שנמצא ביחסים קרובים מאוד עם ראול עוד מימי ריאל העליזים, יקרא לו מיד לדגל. אבל איך הוא יעז לשבור את האיזון העדין בנבחרת כעת? הרי המשימה של דל-בוסקה הפכה לפתע לקשה במיוחד. במקום להיות המאמן התורן, שמנסה להושיע את ספרד ממעגל הכשלונות הנצחי, הוא נכנס לנעליים הגדולות של האיש שהוביל אותה להישג חסר תקדים.

כאב הלב על ראול פוגם מעט בתחושת הצדק שממלאת את הלב מהנצחון הספרדי, ויש אולי עוד משהו קטן שמפריע - לא ראינו את האלופה הטריה יוצאת ממצב פיגור, ולא ברור עד כמה שיטת המשחק שלה מתאימה לכך. זה אמנם מעולה מבחינת הספרדים, אבל התחושה היא שכל משחקי הפלייאוף שלהם התנהלו עד השער הראשון. הגרמנים נשברו, באופן מפתיע למדי, אחרי הטעות של לאם ולמאן שאיפשרה לטורס לכבוש בקלילות. הרוסים חזרו במחשבותיהם למוסקבה מיד אחרי השער של צ'אבי בדקה ה-50 בחצי הגמר וגם רבע הגמר מול איטליה היה אמור להיות מוכרע בגול הראשון, רק שהוא בכלל לא הגיע.
 
נבחרות שלא בנויות לחזור מפיגור אופייניות מאוד ליורו 2008. אם לא סופרים את הנצחון של מחליפי ספרד על היוונים במשחק ידידות, רק נבחרת אחת הצליחה להתאושש משער שספגה ולנצח. קוראים לה טורקיה, והיא עשתה את זה לא פחות מ-3 פעמים. גרמניה אמנם ספגה בחצי הגמר מול הטורקים, אבל הישוותה כמעט מיד במהלך מקרי, ולכן זה לא ממש נחשב. הגרמנים לא היו ערוכים מוראלית וטקטית למצבים כאלה, וזה בא לידי ביטוי בהפסד לקרואטיה בשלב הבתים, ולצערם גם בגמר.

זו הסיבה שהגמר אתמול סיפק חוויה גדולה, אך לא דרמה אמיתית. ביורו 2000 ניצחה צרפת, שפיגרה במשך כל הגמר מול איטליה, את יורו 96' לקחה גרמניה, שהצליחה לחזור מפנדל של פטריק ברגר הצ'כי. קאמבק כזה היה חסר בגמר הפעם. אבל גם בלעדיו קיבלנו טורניר ענק, אז לא נהיה חזירים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by