בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
 
אלוהים, רק מהלך אחד 

אלוהים, רק מהלך אחד

 
 
ירון זילברשטיין

ירון זילברשטיין נזכר בערגה ברגעים הגדולים שעשו את אליפויות אירופה הקודמות, ויודע בדיוק למה הוא מצפה גם מיורו 2008: סיפורים, גיבורים ושערים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני בנאדם שמסתפק במועט. תנו לי קצת לחם ומים, ואני מאושר. אז למה כשאני חושב על היורו שמתחיל הערב (שבת) אני רוצה את הכל מהר ועכשיו? למה בלוטות הרוק שלי לא שולטות בעצמן, הלב מתחיל לדפוק מהר מדי, למה אני עדיין מתרגש מהמפעל הזה?
 
רגעי קסם. ואן באסטן ביורו 1988(אימג'בנק/gettyimages)
 רגעי קסם. ואן באסטן ביורו 1988(אימג'בנק/gettyimages)   
כנראה שזה בגלל שאני אוהד כדורגל. אחד כזה, שבניגוד ל'אוהד של קבוצת כדורגל', הוא נרקומן של כדורגל טוב. בספר "כדורגל באור ובצל" תיאר אדוארדו גלאנו את אוהד הכדורגל כ"קבצן של כדורגל טוב", או כמו שהוא היטיב לתאר את זה: "אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאצטדיון אני מתחנן: 'רק מהלך יפה אחד, בשם אלוהים'. וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפניי, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו...". לקבצן שכזה לא אכפת מי בעט את המספרת לחיבורים, איזה חולצה לבש השוער שהדף את הפנדל המכריע ובאיזה מועדון גדל הילד בן ה-17 שמראה ניצוצות של גאון. הוא פשוט נהנה מהרגע.

מאז שהחל ב-1960, זרק היורו הרבה רגעים שכאלה אל כובע הקבצנים שלנו. השער של פלאטיני בדקה ה-119 ב-2:3 על פורטוגל בחצי הגמר של 84', הוולה של ואן באסטן בגמר 88' מול ברית המועצות, הפרצופים של מתיאוס וקלינסמן בגמר של 92' אחרי שדנמרק של נילסן לקחה להם את התואר, סאות'גייט מחמיץ את הפנדל בחצי הגמר של 96', הסלאלום של פובורסקי וההקשתה מעל ויקטור באיה, שער הזהב הראשון בהיסטוריה (שכמובן הלך לגרמניה של בירהוף), דויד טרזגה הצעיר הנצחי מעניק לצרפת תואר שני בשנתיים, כריסטאס כובש וגורם לאומה פורטוגלית שלמה לבכות...

הרגעים האלה נחצבו בזיכרון של כולנו כי יש מאחוריהם סיפור. וזה כל מה שהכדורגל צריך. אחד כזה עם גיבורים, רשעים, שמחה ועצב. ביורו הנוכחי, הסיפורים האלה פשוט כתבו את עצמם ועכשיו הם מחכים לאיזה טוויסט בעלילה, או אפילו לסיום דרמטי. האם הסיפור של הטורניר יהיה כריסטיאנו רונאלדו, הילד שהתחיל להתבגר ורוצה לקחת עוד תואר השנה ובעזרתו להיכנס לרשימה של הגדולים באמת? אולי יהיה זה פרנק ריברי, המנהיג החדש והלא צפוי של נבחרת צרפת? אולי חוס הידינק? ואולי בכלל נגלה גיבור חדש עם סיפור שלא הכרנו? ואיזה סיפור זה יהיה? שמח? עצוב? יותר מדי שאלות. נראה לי שאני מבין למה הלב שלי דופק מהר מדי - אני צריך להירגע ולהיזכר מי אני.

כי כאמור, אני בנאדם שמסתפק במועט. כל מה שאני מבקש מהשחקנים שיעלו על הדשא בשוויץ ובאוסטריה זה דבר די פשוט – תנו לי זיכרונות לכל החיים. תנו סיפורים. אבל ספקו לי גם מבצעי כדורגל מבריקים, כוכבי כדורגל שמבינים שהם על הבמה הגדולה בעולם וזהו מעמד מחייב, והכי חשוב: שערים. הרבה, ומכל סוג שהוא. נמאס ממשחקים של הגנות שנגמרים ב-1:1 אחרי 120 דקות, ואז הולכים לפנדלים. אני אמנם מסתפק במועט, אבל בטח לא טיפש.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by