בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
 
קוראים אותם לסדר 

קוראים אותם לסדר

 
 
ספורט נענע 10 (צילומים: רויטרס)

מי מאיים, למי אין ביצים ואיזה חיוך לא תצליחו למחוק? ספורט נענע 10 הניח על קערת ליל הסדר את האנשים החשובים של הספורט הישראלי. יצא חרוסת

 
 
 
 
 
 
 
 
 

זרוע: ארקדי גאידמק

 
 
את התרומה האדירה של ארקדי גאידמק לבית"ר והפועל ירושלים כמעט בלתי אפשרי לאמוד: לא בתארים, שתי אליפויות לכדורגל ושני גביעים לכדורסל, ולא בשקלים, שעשרות מיליונים מהם נשפכו בשנים האחרונות משני צידיו של קניון מלחה בבירה. אלא שנוכחותו של היהודי הנדיב הזה מהווה דווקא איום קיומי על שני המועדונים החשובים הללו. גאידמק, שהצהיר זה מכבר שאת הכסף שהוא משקיע הוא מרוויח בהכרה ופרסום, אינו מהסס להשתלח במושאי השקעתו בכל עת, בעברית בוטחת וליד כל מיקרופון רענן: הוא נעלב ואז מפויס ומתרצה, מחליט לעזוב ואז נשאר כי "אני בית"ר ירושלים, אז איך אני יכול לעזוב את עצמי?". הבוס של ירושלים, שמכוון כעת גם על כסאו של ראש העיר, הוא אמנם הזרוע הנטויה שסייעה לקבוצות שלו להכות ביריבותיהן על המגרש הספורטיבי, אבל אותה זרוע מוזכרת בהגדה גם כסמל לקורבן שהוקרב בית המקדש בעיר. ובבית"ר והפועל לא מפסיקים לחשוש מהיום שזה יקרה.
 

כרפס: טוטו תמוז

 
 
טוטו תמוז הוא סוג של סימן שאלה. מצד אחד הוא בנוי ונע כמו חלוץ-על אמיתי, כזה שאפשר לראות בקבוצות הגדולות של אירופה. מצד שני, הוא לא מפסיק להתבכיין, שולח את אמא שלו לתקשורת כדי להילחם בשבילו על דקות משחק, וגם כשהוא מקבל הזדמנות הוא לא פוגע. כשהוא עושה פעולת כדורגל אמיתית, הפוטנציאל שלו פשוט זועק לשמיים, אבל כשהוא יורד לספסל, הפרצוף הילדותי המאוכזב שלו מחליף את הכישרון. מה זה כרפס? לא ברור. זה מין ירק מוזר שיושב לו בקערת ליל הסדר, כדי שאחרי שנטביל אותו במי מלח הילדים יצטרכו לשאול "מה נשתנה הלילה זה?". מיהו טוטו תמוז? לא ברור. זה עוד כדורגלן מפוצץ בכישרון אבל חסר נחישות, שלובש את המדים של בית"ר ירושלים רק כדי שהילדים יאלצו לשאול: "מה נשתנה הטוטו הזה משלומי ארבייטמן?"
 

ביצה: ניר לוין

 
עברו חודשיים מתחילת העונה והקבוצה שלך לא מתפקדת? היחסים עם המאמן עלו על שרטון? דפדוף קצר בספר הטלפונים עד האות "ל" והוא כבר אצלך, עם משרוקית והצהרות על תוכניות לעתיד. נגמרה העונה? תגיד לו תודה על הגביע ותקבעו לדבר חודשיים אחרי תחילת העונה הבאה. ניר לוין הוא הקורבן התמידי של הכדורגל שלנו. המאמן שאף אחד לא באמת רוצה, אבל זה שכולם אוהבים. המאמן שאף פעם לא יתנו לו לבנות קבוצה, ואף פעם לא יסיים עונה עם חוזה לעונה הבאה. אחד שלא יתלונן על הדרך, יסיים שנה עם אמירה ש"את מה שיש לי להגיד אגיד בזמן ובמקום הנכון", ואז ישתוק. הביצה באה להזכיר לנו את קורבן החגיגה בבית המקדש. לניר לוין אולי אין ביצים, אבל הוא (שוב) הקורבן של מכבי ת"א וחגיגת המיליונים שהביא אלכס שניידר.
 

מרור: שמעון מזרחי

 
בשנה הבאה הוא יחגוג 40 שנה במדבר הספורט הישראלי, אבל למרות שהצליח כבר לפני דורות להפריח את השממה, ממשיך שמעון מזרחי לשמור על ארשת פנים מודאגת ונוגה. למרות רצף הצלחות בקנה מידה של ספר השיאים, פניו של יושב ראש מכבי תל אביב משדרים מרירות עקבית. המועדון המפואר שבנה בשתי ידיים הפך לקבוצה הכי מעוטרת בעולם, אלא שיצר ההשגיות הזה הופך כל מכה קטנה בכנף לאסון לאומי שמתבטא על פניו, זאת משום שמזרחי לעולם לא שוכח את תחושת העבדות, ולא יצליח לשחרר חיוך גם כשייגע בגביע. ואולי, למרות שכבר התרגלנו ומבלי שממש שמנו לב, עורך הדין שמתקרב לגיל 70 פשוט מסמן לנו – שחררו אותי כבר מהשיעבוד הזה.
 

חרוסת: אנדי ויוני

 
אנדי רם ויוני ארליך היו לפני חמש שנים טניסאים בינוניים. בעצם, הם היו כל כך בינוניים שלפחות אחד מהם היה קרוב לוותר על המחבט, ולתמיד. אבל אז הגיע ווימבלדון 2003, בו הם גילו עד כמה טובים השניים מן האחד. ומאז, לכו תנסו למחוק להם את החיוך מהפנים. כמו הטיט ששימש את העבדים של הימים ההם, מצאו אוהד בית"ר האקסהביציוניסטי והחיפאי המופנם את החיבור המושלם, שהוא הרבה יותר משילוב בין משחק הרשת של רם להגשה של ארליך. וחדוות המשחק של השניים, שהגיעה עד מופע הסטריפטיז המביך אחרי הניצחון על איטליה בדיוויס, היא הדבק שבבסיס החיבור הזה. אחת ממצוות החג היא לטבול את המרור בחרוסת – אולי הצמד יצליח להדביק בחיוך שלהם אפילו את האיש מהקטע הקודם.
 

מצות: הספורט הישראלי

 
המדינה של הישראלים תחגוג בקרוב 60 שנות עצמאות, אבל נדמה שדווקא עולם הספורט שלנו, שיצא לדרך עשרות שנים לפני הקמתה, עדיין מחפש את המקום שלו. הספורטאים שלנו, אותם פועלים ולוחמים, הציונים האמיתיים של שנות ה-20 שהביאו את האהבה, האמונה והתשוקה אל המשחק בימים בהם המלחמה האמיתית היתה על החיים האישיים, ולא הספורטיביים, הפכו ברוות הימים לקורבנות מצועצעים של תעשיית האגו וקיצורי הדרך. המצות של פסח, שמסמלות ענווה וחירות אבל נאפו במהירות ובחיפזון אין קץ, הם אולי המקבילה המובהקת ביותר לתהליך הזה. בעולם בו אנחנו חיים, בו המטרה כבר מזמן מקדשת כל אמצעי, אולי כדאי לנו לעצור לרגע, לנשום, ולנסות אפילו להנות מהדרך בספורט שלנו. גם אם בסוף היא שוב לא תוביל אותנו למונדיאל.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by