בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
ציפיות יש בכריות: החולי בכדורגל הישראלי 
 
ספורט 5 |
 
יניב בן חקון

למה מתאכזבים בקמפיין נטול ציפיות? על ריבוי הבעיות כאן

 
 
 
 
 
 
 
 
 

"יש. רונן חרזי", צעק הסרס"פ, "ישראל מובילה 0:1". אנחנו, שהיינו באמצע תורנות מטבח, איבדנו את הראש והפכנו את כלי המטבח לכלי הקשה. 10 דקות לאחר מכן המ"מ צירף אותנו למחלקה והרס לנו את החגיגה.
הטירונות באותם ימים היתה כמו האח הגדול.

בלי אינטרנט, בלי פלאפונים, בלי קשר עם העולם החיצון. כל בדל אינפורמציה על המשחק היה עבורנו עולם ומלואו. לצערנו רק בערב, רגע לפני מסדר השינה, הגיעה הבשורה. ואיזו בשורה זו היתה. "ישראל ניצחה את צרפת 2:3 בפארק דה פרנס", הכריז הסרס"פ ושלח אותנו לחגוג. המ"מ הניע את החגיגה לשקי השינה.

אומנם לא ראינו את הדרמה בחי, אומנם לא שמענו את הצעקות של מאיר איינשטיין ז"ל בלייב, אומנם לא חווינו את הסנסציה און ליין, אבל הרגשנו אותה בכל מילה וכל חיוך שיצאו מאיתנו. קשה לתאר את תחושת הגאווה העצומה שחשנו באותו רגע. שיהיה ברור, המשחק הזה לא השפיע על מצבה של ישראל בבית המוקדם, אבל הוא תרם למורל הלאומי כמו ששום דבר אחר יכול היה לתרום. וזה לכשעצמו היה המון.

יש שיגידו כי מדובר היה בהבלחה ועצם ההתרפקות על הרגע ההוא בפריז העיד כמה מצבנו רע, כמה לא התקדמנו, אבל הסיפור הזה בא להמחיש משהו אחר: את הקשר שהיה עד לא מזמן בין העם לנבחרת. קשר ישיר בין ההישגים של הכחולים לבנים למצב הרוח הלאומי.

זה היה אחד מרגעי הגאווה של מדינה קטנה וצעירה שעושה את צעדיה הראשונים. היו עוד רגעים כאלה בשנות ה-50, ה-60, ה-70 וה-80, אבל המשחק ב-93 היה נקודת הציון מאז עברנו לשחק באירופה. הוא נתן לנו אמונה שאנחנו שייכים. שעוד נעפיל משם לטורניר גדול ביום מן הימים. אז זהו, היום הזה עדיין לא הגיע וכמו שהדברים כאן מתנהלים, ספק גדול אם הוא יגיע מתישהו. ולא, זה לא בגלל אלישע לוי.

הפחד משתק
ה-DNA של הכדורגל הישראלי הוא התקפי, פתוח ושמח. זו הסיבה שאהבנו לראות את הנבחרת של שלמה שרף למשל. גם אז לא דגדגנו את הטופ האירופי ובחלק גדול מהמשחקים אף היינו בשר תותחים, בטח בקדנציה הראשונה של האיש והקיסם, ידענו שביום נתון אנחנו יכולים לנצח כל נבחרת בעולם. ידענו שבסגנון הזה, עם הכישרונות שעיטרו את המדים הלאומיים, נוכל להביך כל יריב. וגם עשינו את זה מדי פעם.

היינו חדשים באירופה, צנועים ונהנינו מכל רגע של כדורגל מזוקק שייצרו השחקנים המוכשרים בכחול לבן. אהבנו לראות את רביבו משחיל בין הרגליים, את זוהר משחרר בעיטה חופשית, את עטר מלהטט, את ברקוביץ' מכניס כדור עומק גאוני ואת חרזי מרשית, גם אם זה לא הספיק להעפיל, נהנינו מכדורגל ואף אחד לא זלזל בנו. ההפך.

עשו לנו כבוד. בטח במשחקי הבית. הבעיה החלה כשהתחלנו ללכת נגד ה-DNA שלנו. למעשה, מיד לאחר הקדנציה של ריצ'רד נילסן זנחנו את הכדורגל. תחת גרנט, קשטן וגוטמן התחלנו לחשוב רק הגנה, לשחק מפוחד ולבטל את עצמנו התקפית. טקטיקה. זה אומנם הביא נקודות, אבל הבריח את הקהל.

באופן פרדוקסלי זה קרה דווקא כשהתחילו לקחת אותנו ברצינות. זה קרה כי כבר לא היינו נבחרת קטנה בלי יומרות. זה קרה כי אנשים פה החלו לפחד מהפסדים. זה קרה כי הביקורות כאן אחרי תבוסות הפכו ארסיות והרסניות. מה שמוביל לנקודה הבאה...

ביקורת עצמית
בחצרו של רבי יצחק מווּרקי היה אדם אחד חצוף וגס רוח. פעם אחת החל האיש לדבר בגנותו של הרבי בפני החסידים ועורר מהומה גדולה. כששמע על כך הרבי, הוא קרא לאיש אל חדרו ואמר: "החסידים יכולים היון להכות אותך בשל דבריך. מדוע סיכנת את עצמך כך? לכל הפחות היית צריך לומר עליי דברי אמת. עכשיו אין כאן איש מלבד שנינו ואני, שיודע היטב עד כמה אפשר לדבר בגנותי, אספר לך את כל האמת, ואם תרצה תוכל לספר זאת לחבריך החסידים".

עצם הביקורת היא דבר נכון וחיובי. הוא לא חשש ממנה, אולם להבנתו זו צריכה להיעשות בדרך הנכונה. ראשית עליה להיות אמת. שנית, עליה להיאמר באופן אחראי ושקול, ולא סתם מתוך הצורך לעורר מהומה. זה ההבדל שבין רכילות והכפשה ובין ביקורת אמתית וראויה. בדיוק כמו במקרה שלנו ושל נבחרת ישראל. כן, נכון, הכדורגל בקדנציה האחרונה די צולע (מתי לא?), אבל לא רק הכדורגל דוחה. גם ובעיקר השיח סביב הנבחרת. וכולם חוטאים בו: עיתונאים, פרשנים, שחקנים ומאמנים. כולם משניאים במו פיהם את הנבחרת שהם אמורים לאהוב מעצם היותם ישראלים. כבר אין אנחנו. יש הם. וזה אסון במונחים של ספורט.

אם פעם היתה הילה סביב משחקי הנבחרת ועשרות אלפי אוהדים נהרו לאצטדיון רמת גן כדי לתמוך בכחולים לבנים, הרי שהיום הנבחרת הפכה לשק חבטות. זה קרה גם בגלל העדר הישגים במשך שנים (כמו שקרה למשל בהונגריה עד המונדיאל האחרון), אבל זה קרה גם ובעיקר בשל הספורט הלאומי שתפס את מקומו של הכדורגל הישראלי – לרדת על כל דבר שזז. השיח הישראלי הינו שיח כוחני, מתלהם, חסר כבוד וסבלנות.

שיח בריוני שלא מזכיר במאום את ימי התום ההם ב-1993. לצערי, מאז תחילת ימי הפייסבוק והטוקבקים כולם כאן איבדו רסן. וזה רק הולך ומחריף. אפילו השחקנים שלא מוזמנים מרשים לעצמם ללכלך על המאמן הלאומי, כאילו איתם היינו עוברים את איטליה וספרד. מה שמוביל לאותי באופן טבעי לנקודה השלישית.

החומר המקצועי
ישראל מדינה קטנה במונחים של ספורט בכלל וכדורגל בפרט. מה שמאפיין מדינות קטנות הוא שאחת לכמה זמן יש להן דור מוצלח. הגיע הזמן שנפנים זאת. הגיע הזמן שנבין כי להבדיל מהדור ההוא של שנות ה-90, הכדורגל שלנו היום לא משופע כעת בכוכבים. וזה בלשון המעטה. כמה שנאשים את אלישע לוי, זה לא ישנה את העובדה שהחומר המקצועי בדור הנוכחי אינו משובח. בטח לא כזה שיכול להצעיד אותנו למונדיאל. רוצים לשנות את המצב? תשנו קונספציה. תפסיקו לחשוב על הנבחרת כנבחרת. כן, בדיוק מה שקראתם.

תפסיקו להטיף שלכל משחק יש להזמין את הטובים ביותר בזמן נתון. תפסיקו לומר שמאמן הנבחרת צריך לאגד את אלה שנמצאים בכושר הכי טוב ולגבש אותם בכמה ימים לקבוצה אחת חזקה עם היררכיה ברורה. נכון, שרף עשה את זה מצוין, אבל מה לעשות שהיום אין לנו כוכבים כאלה? במדינה שאינה משופעת בכוכבים גדולים, מדינה קטנה שרוצה לצמצם את הפערים, צריך לשנות תפיסה ולהסתכל על הנבחרת כקבוצה.

בדיוק כמו שעשו ביוון של ראהגל. ביוון (ולא רק שם) הבינו שעל מנת לצמצם פערים, יש לרוץ במשך שנים עם אותו גרעין של שחקנים, גם אם הם לא בכושר שיא. זה מה שאנחנו צריכים לעשות: להפוך את הנבחרת לקבוצה מלוכדת, מתואמת ומחוברת. נבחרת שאתה יכול להזדהות עם השחקנים שבה. נבחרת שתזכה מדי פעם לשחקני חיזוק, אבל רק כאלה שהוכיחו את עצמם בליגה לאורך זמן. והדגש הוא על זמן.

בדיוק אגב, כמו שהיה כאן די מזמן. בוני גינצבורג למשל לא היה שוער הליגה הטוב ביותר, אבל היה שוער נבחרת מעולה והיה קשה להוציא אותו מבין הקורות, גם אם בליגה ספג צרורות. יתרה מכך, גם אחרי משחק חלש במדים הלאומים, לא שלפו את הסכינים. אצל אלי בן אמו הסיפור היה הפוך. החלוץ להט בליגה וכבש בחצי עונה 13 שערים במדי בית"ר ת"א הצנועה, אבל לא הוזמן לסגל. וזה היה בסדר. חושבים שזה שטויות? רוצים בכל זאת להצמיח פה דורות של כוכבים? אין בעיה, אפילו בשמחה, רק נראה אתכם מתגברים על הליקוי הבא...

סבלנות
"אין לי זמן", נהג לומר דודו טופז עליו השלום ותמצת במשפט אחד את כל התורה: לנו הישראלים אין זמן. אנחנו ממהרים בכל דבר, וכך גם בכדורגל. מדברים כאן בלי סוף על תכנית מקצועית, על בניה, על דרך. מדברים על מדינות קטנות שהצליחו להעפיל לטורנירים הגדולים ואף הפכו לשם דבר בעולם הכדורגל, אחרי שהשקיעו בתשתיות לאורך שנים. נבחרות כמו בלגיה, איסלנד, סלובניה, יוון. מדברים כי אנחנו אוהבים לדבר ולא לעשות. מדברים, אבל שוכחים שאצלנו אין את הדבר הכי חשוב: סבלנות.

אז כן, אלישע אשם, אבל אשמים גם השחקנים, העיתונאים, הקהל, המאמנים, הפרשנים ובעיקר המושכים בחוטים. מנהלי ההתאחדות, בעלי הקבוצות, ראשי המנהלת, חברי הכנסת וכל מי שיש לו השפעה על תרבות הספורט במדינה ולא עושה כלום. כל מי שיש לו השפעה על תרבות הספורט והחינוך למצוינות ולא פועל בנידון.

היו כאן מאמנים מובילים כמו אלי גוטמן, דרור קשטן ואברהם גרנט שנחשבו למנוסים ומעוטרים. היו כאן מאמנים זרים כמו לואיס פרננדז וריצ'רד נילסן, אנשי כדורגל עם קבלות ומנטליות אירופית. את כולם ביקרו בלי סוף, לכולם שתו את הדם, וכולם סיימו אותו הדבר, רק כי אין לנו סבלנות. עם כל המשתמע מכך. לא סתם המילה סבלנות נבנית מהשורש סבל. על מנת להגיע לתוצר אנחנו צריכים לסבול בדרך. 'הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים', הינו משפט מוכר לכל ישראלי, הבעיה שאצלנו לאף אחד אין סבלנות לקטוף אותם. וככה, בגלל שאין לנו כוח לסבול שמונה שנים של תהליך, אנחנו סובלים כבר 48 שנים.

בינתיים אנחנו מחליפים מאמנים, כאילו היה מדובר בנוסחת קסמים. אז עכשיו ידברו על מאמן אחר. ישראלי או זר, צעיר או מנוסה, ואולי בכלל צמד. ידברו על זה שצריך ללכת לתהליך ארוך טווח, תהליך שיחל במחלקות הילדים והנוער. ידברו וידברו, אבל לא יעשו כלום למעט לקטול את המאמן הבא וחבל. חבל, כי מחקרים מראים שיש קשר בין מצב בריאותי לסובלנות. יותר מזה, לאנשים שמבלים פחות זמן בלהאשים, לשפוט ולכעוס, יש יותר אנרגיה להשקיע בדברים חיוביים ומהנים, עבור עצמם ו/או עבור אחרים. אז אולי לפני שאתם ממהרים לשפוט את המאמן הבא, הסתכלו קודם על עצמכם! מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה...

מודעות עצמית
אומרים שכגודל הציפיות, כך גם גודל האכזבות. למרות שאצלנו נוטים לחשוב שהמצאנו את הכדורגל, זו לא האמת. ההפך. לפני כשנה וחצי הוגרלנו למוקדמות הגביע העולמי מהדרג הרביעי באירופה. כן, הרביעי והנמוך.
אם עוד היה אצלנו מי שפנטז על הפתעה, לאחר שהתברר כי נשחק באותו בית עם ספרד ואיטליה כולם כבר הבינו באופן סופי שאת המונדיאל ברוסיה נראה גם הפעם, כמו ב-48 השנים הקודמות לו, במקרה הטוב כתיירים ובמקרה הפחות טוב בבית עם החברים.

וראו איזה פלא, את הקמפיין הנוכחי סיימנו בדיוק היכן שהיינו אמורים - במקום הרביעי. אז על מה הרעש והצלצולים? על מה כל הבכיות, הביקורות וההאשמות? למה אנחנו כל כך מאוכזבים? למה ציפינו מהקמפיין הזה? איפה לעזאזל המודעות העצמית שלנו?

אין לנו כזו וכל עוד זה יישאר כך, הילדים שלנו לעולם לא יזכו לשמוע: "0:1 לישראל על צרפת", בדיוק כמו שצעק הסרס"פ לפני 24 שנים. כל עוד זה כך, לא נתקן את המעוות ונמשיך להתעסק במאמן, בתרומה הדלה של ערן זהבי או באי הזימון של דיא סבע. כי ככה זה כשאין תרבות כדורגל, בסוף כולם מתעסקים בטפל.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by