בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
התיקון: הקשר הישראלי המיוחד של ברייטון 
 
 על הבמה הגדולה מכולן. חמד וכיאל   
ספורט 5 |
 
אבי מלר

מגריאני וכהן ועד חמד וכיאל. אבי מלר נרגש מסגירת המעגל

 
 
 
 
 
 
 
 
 

חוף ברייטון שהכי מפורסם בעולם בכלל נמצא בארה"ב. ברייטון ביץ' שוכן בברוקלין, מוקף בקוני איילנד ומנהטן ביץ', ומשמש אוכלוסיה של מאה אלף איש. אבל ברוקלין נמצאת בניו יורק, ניו יורק היא מרכז העולם, וגם אם מדובר בגרגר אבק זעיר באמצע כדור הארץ – המחזאי, ניל סיימון, הפך את חוף ברייטון הזה למותג, כאשר חנך את הטרילוגיה הבימתית היהודית-משפחתית שלו במחזה "זיכרונות חוף ברייטון", שהועלה בהצלחה מרובה בברודוויי ובווסט אנד גם יחד.

חוף ברייטון האנגלי, באיסט סאסקס, הרבה יותר גדול. אוכלוסיית ברייטון, עיר הנופש הדרומית המדליקה, מונה כיום כ-300 אלף תושבים, אבל למרות זאת קשה לה להתחרות עם האחות האמריקנית, ולו בשל שושלת היוחסין היהודית-סיימונית שלה. מה שהביא אותי בימים האחרונים לתיאוריית קונספירציה חביבה ופיקנטית: ברייטון הבריטית לוחמת מול היידישע ברייטון האמריקנית על ההגמוניה העולמית שלה, בעזרת... סוכנים עבריים-ישראליים.

המחשבות הללו זחלו כמובן לתודעה בעקבות העפלת מועדון הכדורגל של ברייטון אנד הוב אלביון לפרמייר ליג אחרי העדרות נצח נצחים בת 34 שנים. הטריגר ברור: תומר חמד ובירם כיאל, שני הכדורגלנים הישראלים הבינלאומיים, השותפים למסע ההעפלה המרשים של השחפים אל הארץ המובטחת.

אבל אין די בצמד חמד הזה, שכבר זכה בחשיפה נאה וראויה מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כדי לבנות טיעון רציני מול כל הג'ואיש אמריקן וואייבעס המשתזפות תדיר תחת סככות חוף ברייטון בתפוח הגדול. צריך משהו יותר מוחשי. דרושה המשכיות. איזה נדבך נוסף, קו מחבר, שיצביע על קשר אותנטי, על קמפיין ממשי, ויהפוך את ה-Claim to Fame של סאסקס לרלוונטי.

ובכן, זה משחק ילדים. קלי קלות. לא צריך אפילו לכתת רגליים הרחק לימי בראשית. מספיק לדלג בזמן בדיוק לאותה תקופה בה בילתה ברייטון את שנותיה האחרונות בחוג הסילון של הכדורגל האנגלי, כדי לגלות שקו ישר עובר בין בירם כיאל ותומר חמד 2015-2017, ליעקב כהן ומשה גריאני 1980-1982.

כהן וגריאני, גריאני וכהן. צריך כנראה לנער גם את בעלי הזיכרון הוותיקים והטובים ביותר בגולדסטון גראונד – האצטדיון של ברייטון אז, מנוחתו עדן היום – כדי שיספרו על שני הישראלים שהפציעו לפתע משום מקום אצל קבוצתם האהובה והאנדרדוגית. אבל קל מאוד להסתדר אף ללא הגושפנקה הרשמית של זיכרון האבות המייסדים, שכן כותב שורות אלו לא ישכח לעולם את המרדפים שהיה עושה עם המיני מיינור (Wolseley) שלו ברחבי האלביון על מנת לתפוס איזה גלימפס (Glimpse) של גריאני וכהן במדי השחפים.

זה גם לא היה פשוט כלל ועיקר. על הקשר הישראלי הבינלאומי, משה גריאני, המליץ לברייטון לא אחר מאשר ג'ק מנסל, תושב המקום, שהיה לא פחות ולא יותר כי אם מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. הנה עוד חוליה מפוארת בקשר האנגלי-ישראלי- נוצרי-יהודי ההופך את ברייטון שלנו לחיננית חשובה שבעתיים מזו שלצד מנהטן, שאינה יכולה להתגאות אפילו בשום כדורסלן, שלא לדבר על כדורגלן ו/או מאמן.

מנסל לחש באוזנו של מנג'ר ברייטון דאז, אלן מאלרי (כדורגלנה הדגול לשעבר של נבחרת אנגליה), מילות שבח בדבר גריאני. מאלרי התרשם מהקשר הנתנייתי הצנום אך זריז להפליא במשחק ידידות שערכה ברייטון בישראל עם האלופה המקומית מכבי נתניה, והמאמן האורח שלף צ'ק. בעיתונות המקומית בברייטון הישוו אז את התכונות המקצועיות של הצבר מנתניה לאלו של האליל האנגלי דאז, קווין קיגאן, אבל חרף המחמאות הללו, על ההמחאה של מאלרי לנתניה היה רשום רק 40,000 פאונד.

מה שהיה הרבה יותר עגום, הוא שלגריאני היה קשה מאוד לתרגם את השבחים וההשוואות המחמיאות ליכולת על כר הדשא. הוא הזיע, התאמץ, נלחם על מקום בהרכב, אבל לא הצליח לחדור אליו. הקריירה המעשית שלו במדי השחפים  מעולם לא המריאה. היא הסתכמה בסופו של יום ב-17 דקות בלבד בהפסד 3:1 בסאותהמפטון. בסוף העונה הראשונה והיחידה שלו בגולדסטון גראונד הוא חזר לישראל.

קשיי ההתאקלמות של גריאני היו גם בעוכרי שיתוף הפעולה שלו עם יעקב כהן. מחוץ למגרש הם נהנו מאוד איש מנוכחות רעהו, תמכו זה בזה ונשאו בגאווה את ישראליותם – שעד אז היתה אלמונית ובלתי קיימת בכדורגל האנגלי. הם אפילו הקדימו את בואו של אבי כהן ז"ל לליברפול. יחד עם זאת, הכחול-לבן של ברייטון אנד הוב אלביון לא עשה עימם חסד. על כר הדשא לא יצא להם לשחק יחדיו אף לא דקה רשמית אחת.

אבל לעומת התרומה הזעומה של גריאני, דומה היה שכהן בדרך להצלחה מסחררת. גם בלם/מגן נבחרת ישראל והפועל באר שבע עלה לברייטון רק 40 אלף ליש"ט. אך הוא קיבל ממאלרי אשראי, נהנה מפציעה של המגן השמאלי הבכיר בברייטון אז, ולפחות בסיפתח שלו העניק את הרושם שמדובר בקריירה רבת פוטנציאל.

לצערו, ולצער העיתונאי הישראלי שליווה אותו ואת עמיתו וייחל לרגעי שיא ולסיפורי תהילה – גם הקדנציה של ג'ייקוב כהן נמשכה רק על פני עונה אחת וששה משחקים בהם פתח בהרכב.  גם הוא נאלץ לנטוש במהרה את ערבות סאסקס ולשוב בתום עונת 1981.

קצת חבל. אם צמד הישראלים היה מחזיק רק עוד קצת מעמד.... כי ג'ימי מליה, שהיה הסקאוט שהמליץ למאלרי על כהן, הפך לפתע בעונת 82/83 למנג'ר. הוא לא הצליח להציל את השחפים מירידת ליגה (כן כן, מאז ועד היום), אבל הוביל את ברייטון לגמר הגביע האנגלי בוומבלי נגד מנצ'סטר יונייטד. זה היה משק כנפי ההיסטוריה של השחפים. 2:2 בגמר, עם הזדמנות לניצחון סנסציוני בדקה ה-120 (And Smith must Score – משפט שהפך לנכס צאן ברזל ולשם הפאנזין של ברייטון!) שנבלמה בידי השוער גארי ביילי.

המשחק החוזר הסתיים בתבוסה 4:0. ברייטון פספסה את הצ'אנס. כהן וגריאני החמיצו אפשרות לאגדה. אבל אז באו חמד וכיאל עם התיקון. הם בעטו בכדור ולא בדלי. ובנוסף – העלו ליגה גם את ברייטון אנד הוב אלביון, וגם את חוף ברייטון המקורי. שמישהו יספר לניל סיימון. גם זה שווה מחזה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by