בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
איבדו את הדרך: הכישלון של ארגוני האוהדים 
 
ספורט 5 |
 
יניב בן חקון

הגופים שהוקמו במטרה לתמוך, הפכו למקור לנזק משמעותי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

יום רביעי בבוקר, חג שבועות, בערוץ 'כאן' משדרים את "מדינת היהודים" של מודי בראון. כל כך הרבה פעמים ראיתי את הסדרה הדוקומנטרית המשובחת ואני עדיין מרותק. נהנה ללמוד על התפתחות התרבות היהודית במדינה, לראות את אבני היסוד בהומור הישראלי, להיזכר בכל האנשים והמערכונים עליהם גדלתי, לזהות את ההשפעה שלהם עליי ועלינו כחברה, ולהבין איך הגענו עד הלום' ואז זה הכה בי.

"תשב כסאח, תשב. אם לא תשב עכשיו, אתה תשב אחר כך ואם תשב אחר כך, אתה תשב ככה שתשכח איך עומדים מר כסאח". המערכון האלמותי של הגשש, שהוקרן באותם רגעים כחלק מסיפור ההצלחה המדהים של השלישיה, והציג את אוהדי בית"ר של שנות ה-70 בדרך הומוריסטית, זרק אותי אל סיפור התפתחות הקהל בארץ ודרכי האהדה שהשתנו עם השנים. פתאום, המערכון הזה חידד לי היכן טמון חלק גדול מהבעיה של הכדורגל הישראלי: אירגוני האוהדים.

בתחילת עונת 2002/3 הוקם ארגון האוהדים "גוב האריות", הגוף הראשון שפעל למעשה בצורה מאורגנת ביציעי בית"ר. עד אז היתה היררכיה טבעית ביציעים הצהובים וכל אחד מצא את מקומו בפאזל בלי יותר מדי שאלות. נכון, במשך השנים היו כמה דמויות בולטות שניהלו את ההצגה, כמו הדודאים - דוד פצע, דוד מורד, דוד ערק ודוד חפוטה (אחד היה אחראי על המילים שהסתכמו לרוב ב"הי יו-יה", שני על הלחן בזכות החצוצרה, השלישי על האלכוהול והרביעי על הסלטות). בגדול היינו עדר ללא רועה, מהסיבה הפשוטה שלא היינו צריכים כזה. לא היינו צריכים להתאגד תחת כותרת כלשהי, כי היינו מאוגדים סביב הקבוצה.

חילוקי דעות בסוף עונת 2003/4 הביאו לפירוק 'גוב האריות' ואת מקומו תפס שנתיים לאחר מכן ארגון לה פמיליה. הארגון שם לו למטרה לחזק את התיאום בין יציעי טדי, לשפר את מאגר השירים ואת הפצתם ביציעים, תוך שימוש נרחב באביזרי עידוד כמו דגלים, קונפטי, שלטים ופירוטכניקה. הארגון גם דאג להסעות מיוחדות למשחקים ושיגר משלחות עידוד למשחקים באירופה. על פניו הכוונות של מקימיו היו טובות, אבל איך נהג לומר לי אלי אוחנה בשיחות הרבות שהיו לנו בימיו כמאמן בית"ר? "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".

ב-2006 דאג אחד בשם יוסי מילשטיין להכיר בארגון זה כארגון רשמי של המועדון. נציגו של גאידמק ניכס אותו למועדון, טיפל, טיפח והאכיל את הגולם, עד שהוא קם על יוצרו. מהר מאוד התברר לאנשים בבית"ר ש"לה פמיליה" זו אולי משפחה בתרגום מלטינית, אבל במציאות שלנו זו משפחה חורגת.

חורגת מגבולות האהדה הנורמליים. לצערם של קברניטי המועדון זה היה מאוחר מדי. אם בימי כאסח של הגשש יכולת להתמודד עם חלק אחד מהפאזל שסרח ולתת לו לשבת עד שישכח איך זה לעמוד, הרי שפתאום ניצב מול המועדון ארגון חזק שנשא על דגלו את האותיות L.F ולא את המנורה. ארגון עם כוח שגרם לאנשים להתאגד סביב שמו ולא סביב המועדון.

מכאן הדרך לפיצוץ היתה קצרה. מהר מאוד הכוח שניתן להם, הפך אותם לשיכורים וטשטש את דרכם. הם יגידו אחרת. הם יגידו שהקבוצה היא כל חייהם והיא היחידה שחשובה להם, אבל זה רחוק מאוד מהמציאות. הם פשוט לא מצליחים לראות את זה מהמקום בו הם עומדים היום. הם אומנם עושים גם דברים יפים למען הקהילה, אבל על כל דבר טוב יש אינספור דברים רעים שפוגעים בקהילה ובקבוצה. הם לא מבינים שבמקום לאחד את השורות, הם אלה שגורמים לפילוג.

לה פמיליה הוא רק דוגמא לבעיה איתה מתמודדים הבעלים, השחקנים, הקבוצות והמדינה. הקופים הירוקים, השחקן ה-12, לה פמיליה, האולטראס, הבריגדה ובעצם כמעט כל ארגון אוהדים שקם כאן, שכח מהר מאוד שתפקידו לדאוג לפירוטכניקה, לשירים, לאווירה, לעידוד ומהר מאוד גרם לפילוג.

לכל ארגון קם ארגון מתחרה והחגיגה החלה. במכבי תל אביב, בתקופת לוני הרציקוביץ', זה הגיע למלחמת אחים ביציעים, בעיקר סביב מעמדו של אבי נמני. בחיפה זה התבטא במריבות קשות בין היציעים, למשל בסוגיית יוסי בניון. ובהפועל תל אביב הארגונים דאגו להכתים באופן שיטתי קהל שלם כמעט בכל הזדמנות.

אנחנו לא המצאנו את הפטנט. מדובר בתופעה רחבת היקף שמוכרת בכל העולם ומהווה בעיה גדולה במספר מדינות. ארגוני האוהדים מהווים קן לכל מני דמויות שוליים. הם נותנים לאותם אנשים להרגיש שייכים וחזקים ובעצם מהווים קרקע פורייה לתופעות אלימות קשות. אני לא רוצה לעוף עד גרמניה של מלחמת העולם השניה, או לכל מני ארגונים פשיסטים ואנטישמים שקמו וקמים ברחבי העולם, כדי להמחיש את הנקודה, אבל כן אציין שגם כאן, כמו שם, הארגונים נותנים לאנשים האלה לגיטימציה ובמה. במה שלא היו זוכים לה בשום מקום אחר. והם מנצלים אותה.

מצחיק לחשוב שדווקא בתקופה בה קבוצות האוהדים פורחות, ארגוני האוהדים גורמים לנזק בלתי הפיך לכדורגל הישראלי. אחרי הכל, בדומה למקימי קבוצות האוהדים, גם מקימי הארגונים מתאהבים ברעיון שלהם. בדומה לחברי העמותה בקבוצות האוהדים, גם חברי הוועד בארגונים שוכחים מה היתה מטרתם הראשונה. בדומה לקהל של קבוצות האוהדים, גם הקהל שמשתייך לארגונים רוצה להתוות את הדרך, לקבוע עובדות בשטח, ולנהל את העניינים. אז מה ההבדל? פשוט מאוד, בעוד בקבוצות האוהדים זוכרים שלמרות מגוון הדעות המועדון לפני הכל, בקרב הארגונים חושבים שאם אתה לא מזדהה עם דעתם, אתה אויב העם. המועדון? טוב נו, שיהיה מה לשרוף.

וככה, לאט אבל בטוח, הארגונים הללו הרחיקו המון אוהדים מהיציעים. אנשים שפתאום הרגישו לא שייכים, שהשתלטו להם על הקבוצה, שגנבו להם את האהבה, מצאו את עצמם בבית. כי אם עד אז יכולת לגור זאב עם כבש ולשבת ביציע עם מישהו שדעותיו שונות משלך, כל עוד אהבתם אותו צבע חולצה, הרי שהיום אתה חייב להיות מזוהה קודם כל עם מה שאותו ארגון מייצג, ורק אחר כך עם המדים של השחקנים. ואת זה הם לא רוצים.

מיד אחרי שהסתיימה "מדינת היהודים" זפזפתי לערוץ 8. וראו איזה פלא, גם שם שודרה אחת מתוכניות המופת של מודי בר-און שראיתי מספר פעמים: כביש 90. באחד הקטעים החזקים של הסדרה, שסוקרת את החצר האחורית של ישראל לאורך הכביש הארוך במדינה מצפון לדרום, מנסה המגיש המחונן להבין מה קרה לטבריה שהפכה עם השנים ממוקד תיירותי ומרכזי בארץ, לעיר רפאים זניחה ומוזנחת. מה קרה לקפיטריה בטבריה המשגשגת של הגשש, שהפכה אט אט מאוד חיוורת עד שפשטה את הרגל.

בניסיון לחזור עם תשובה, מודי נכנס לאחד מבתי הכנסת הוותיקים בעיר הצפונית, בו נוהגים להתפלל בקולי קולות, והעלה את השאלה. "המדינה שכחה אותנו", מסביר לו יוסף, איש חרדי שרכש נכסים בחצי עיר, "היא לא השקיעה כאן במשך שנים, אז כולם עזבו ואנחנו נכנסנו".

כשמודי שואל מה הטעם מאחורי הזעקות בתפילה, יוסף סיפר לו סיפור קצר: "פעם אחת הגיעה אישה מבוגרת לרבי של בית הכנסת ושאלה 'מדוע אתם מתפללים בצעקות, 'מה, אלוהים חירש?'. רבי ישראל חייך לאישה, חטף ממנה את תיקה וברח. האישה המופתעת החלה לצעוק בכל כוחה 'גנב, גנב, גנב...'. עצר רבי ישראל, השיב לה את התיק ושאל בחזרה: 'למה צעקת גנב בקולי קולות, הרי אני כאן לידך ואני לא חירש. יכולת פשוט לרוץ'. הבנת מודי, כשאנחנו במצוקה אנחנו נוטים לצעוק חזק כדי שכולם ישמעו, לא רק אלוהים".

וככה, מי שפתח את הסוגיה ב"מדינת היהודים", נעל אותה ב"כביש 90". כל עוד המועדונים יזניחו את הנושא ויתנו לארגוני האוהדים להכתיב את העניינים, הנטישה של הקהל האיכותי מהיציעים תימשך, עד שהם יישארו שוממים ויהפכו לחצר האחורית של הכדורגל הישראלי. ולמה אני כותב את כל זה דווקא עכשיו? כי כשאנחנו במצוקה, אנחנו מתפללים חזק. וזו תפילתי. שבעונה הבאה האוהדים יחזרו להתאגד סביב הקבוצה ולא סביב ארגון כזה או אחר.

כמו שסיכם זאת שלום קדוש, אוהד מוכר של בית"ר, בפוסט פשוט וממצא שכתב בפייסבוק: "מקווה שמחר בבוקר תזכרו שלפני כל אירגוני האוהדים היתה בית"ר". ואני אוסיף: אחרת עוד אמצא את עצמי צופה בחג שבועות הבא בעוד סדרה של מודי, הפעם על העלמות הקהל הישראלי.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by