בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
פורקה לה יחדיו: על קריסת הפועל ירושלים 
 
ספורט 5 |
 
יניב בן חקון

הקהל ברח, מחלקת הנוער הוזנחה והקבוצה הדרדרה לתהום

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מיד עם שריקת הסיום של אלון יפת, נשכבו שחקני הפועל ירושלים על הדשא. חלקם היו עם הראש בין הידיים, חלקם דמעו, חלקם נשאו עיניים לשמיים, וחלקם הביטו בעצב לעבר היציע המערבי. שם עמדו 100 גיבורים המומים, שסירבו לעכל את הבשורה. 100 יחידי סגולה שלא נשברו למרות כל מה שעברו עם הקבוצה האהובה שלהם בשני העשורים האחרונים, והאמינו עד הרגע האחרון. 100 משוגעים שבאו לתמוך בה ברגע האמת.

וזה אולי הדבר העצוב בירידה של הפועל ירושלים לליגה השלישית. הנתון שמספר טוב יותר מכל דבר אחר את סיפורה של הפועל ירושלים. קבוצה שנחשבה עד לא מזמן לגדולה, נשרה לליגה א', ורק 100 אוהדים הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה בליגה הלאומית.

אז איך קרה שמועדון שמשך אחריו אלפים והיווה יריב מקצועי לצהובים מהבירה, הפך לכל כך קטן, שלא לומר זניח? איך קרה שמהפועל החזקה נשאר רק שם? איך בקרית יובל הגיעו לפשיטת רגל מקצועית בלי שום אופטימיות לעתיד?

לפני שאנסה להסביר, גילוי נאות. גדלתי וצמחתי כאיש בית"ר. גילוי נאות, הקבוצה הראשונה שקיבלתי לאמן היתה במחלקת הנוער של הפועל. גילוי נאות, היום אני מאמן בקטמון. גילוי נאות, גדלתי עם משפחת סאסי במעלה אדומים. גילוי נאות, ויקטור יונה הוא קרוב משפחה. גילוי נאות, סיקרתי את הקבוצות כעורך בכל המדיות המקומיות. גילוי נאות, כל זה לא מעניין לי את הביצ... כשאני יושב עכשיו לכתוב את הניתוח להתפרקות של הפועל. יופי, אז אפשר להתחיל?

יוסף קטמון
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. התמונות, הסיפורים ואפילו קטעי הוידיאו המטושטשים מוכיחים שבאמת היה כאן שמח לפני תחילת שנות ה-80. בימים ההם הפועל נחשבה לקבוצה הגדולה בעיר הבירה. גמר ראשון, גביע ראשון, הרבה כוכבים ואלפי אוהדים, הציבו את האדומים בטופ הישראלי.

הבעיה של הפועל היתה במשחקי החוץ, אבל בבית? הקבוצות האורחות ידעו שבכל עליה לירושלים הן משאירות את הנקודות כבר בשער הגיא. קטמון לא היה בית, הוא היה מבצר. הוא היה אבן היסוד של המועדון, וכשהרסו אותו, נפגעו היסודות.

הפועל עברה לשחק בימק"א ובדרך איבדה משהו. בשנות ה-80 ואפילו ה-90 האדומים היו חלק בלתי נפרד מנוף הכדורגל הישראלי, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. בית"ר גדלה וגדלה, הפועל התכווצה והתכווצה, עד שהגיע המעבר לטדי, שכבר היה גדול למידותיה.

מלחמת אחים
קשה להאמין אבל פעם, אי שם במאה הקודמת, יוסי סאסי את ויקטור יונה היו חברים. שותפים לדרך. היום זה נשמע מופרך כמו העובדה שעד אמצע שנות ה-70 אירן וישראל היו ביחסים לא רעים, אבל בתחילת הרומן בין הצמד חמד, הכל היה נראה ורוד. כל כך ורוד, שנולד להם ילד אדום. הפועל היתה עוד פרויקט משותף של השניים, ששיתפו פעולה בעסקי הנדל"ן.

לא אכנס כאן למרכיבי השותפות ביניהם, מי צודק ומי לא, אבל כן אציין שבתחילת הדרך הם גידלו אותו יחד ואף טיפחו אותו. לא בעושר רב, אבל עם הרבה חום ואהבה. עד שהגיע הסכסוך הגדול. כל כך גדול, שהסכסוך הישראלי פלשתיני (לא מצחיק לקרוא לזה סכסוך?) נראה בשלבים מסוימים כוויכוח שכנים קטן ביחס אליו.

סוד גלוי הוא שבמלחמות יש רק מפסידים. אחד מפסיד יותר, השני מפסיד פחות, אבל בתכל'ס שני הצדדים מפסידים. לצערם של אוהדי הפועל, במלחמת ההתשה בין סאסי ליונה, שום צד לא השכיל להפנים את העובדה הזו ולקרוא להפסקת אש. ההפך, הם ירו את כל התחמושת בלי להסס. מה שעמד לנגד עיניהם היה להוציא את העיניים זה לזה. עד כדי כך שלא אכפת היה לסאסי לאבד עין, העיקר שליונה לא יהיו שתיים.

כמו שקורה בגירושים מכוערים, הילד משלם את המחיר. משפטים, בוררויות, העברת זכויות, איומים, ובעיקר אגו, הרבה אגו, הביאו את המועדון אל פי התהום. נדמה שהיום זו רק הדחיפה הקלה שהוא היה צריך כדי ליפול ולהתרסק סופית.

מרחק נגיעה
"זה הרגע הקשה בקריירה שלי", אמר לפני שבוע שי אהרון, מנהלה המקצועי של הפועל קטמון, "זה אולי ישמע מופרך, אבל עד היום לא התאוששתי ממנו". על מנת להבין את גודל הטראומה, חשוב לציין שאהרון מדבר על משהו שקרה לפני 14 שנים. אבל לא רק אהרון סוחב את אותו משחק מפורסם עד היום. בדיעבד, ועם כל הכבוד לאהרון, עושה רושם שאת הטראומה הגדולה סוחבת על גבה הפועל ירושלים. למעשה, מאז המפגש מול הפועל רעננה במחזור הסוגר של עונת 2002/3, האדומים לא מצליחים להתרומם מקצועית.

אוהדי קטמון רבים משוכנעים ששם למעשה קמה קבוצתם האהובה. "רשמית זה קרה ארבע שנים לאחר מכן, אבל שם נטמנו הזרעים", מסביר אחד מהם, "שם הבנו שכלום לא ישתנה, שהמועדון תחת סאסי ויונה לא יכול לצמוח".
ובמילים אחרות, אם בתחילת שנות האלפיים נהוג היה לחשוב שאותם 20 ס"מ שחסרו לרונן שוויג כדי לשלוח את הפועל חזרה לליגת העל, הם רגע השפל של הקבוצה, עברו השנים והוכיחו שהבור עמוק הרבה יותר. אם עד אז "ההצלחות" המקצועיות חיפו איכשהו על ההתנהלות הקלוקלת של המועדון, זה היה תחילת הסוף של הפועל.

מאותה עונה, הפכה הפועל ירושלים לדיירת קבע בליגה הלאומית, שלא לומר בתחתית הליגה הלאומית, בלי שום יומרות לעלות לליגת העל. ההפך, לאדומים היתה הזכות ליהנות מעונת התרעננות בליגה השלישית, שאיימה לחסל את האגודה סופית. אף אחד לא מבטיח, שזה לא יקרה עכשיו.

פיצול אישיות
בתחילת המילניום הנוכחי, הייתי עיתונאי צעיר בעיתון כל העיר. העורך שלי היה אוהד הפועל שרוף. כל כך שרוף שלא האמנתי שיקבל אותי לעבודה. "גם שחור וגם אוהד בית"ר, איך הוא ייקח אותי?", אמרתי לאבא שלי אז. "אל תדאג, מקסימום תתחיל כמנקה ולאט לאט תתקדם להיות שליח". זה הסתיים בחדירה למעוז האדום.

הרגשתי כמו מרגל בעורף האויב. אותה תקשורת שמאלנית שגדלתי עליה, נפרסה מול עיניי. בכל העיר היו עורך ספורט ועורך עיתון אדום. בידיעות ירושלים שלט ביד רמה עורך הספורט אמיר הוכברג, גם הוא אדום בנשמה. את זמן ירושלים הנהיג עיתונאי מוכשר ובעל שם, אורי שרצקי קוראים לו, אדום מבפנים וגם מבחוץ. ומה עם הרדיו אתם שואלים? נכון, גם שם התיישב אדום מושבע. תוסיפו להם את חיים ברעם, אודי טרלו, יונתן כהן, גיא לרר, ואלוהים יסלח לי אם שכחתי מישהו, הרשימה ארוכה, ותבינו כמה כוח היה להם ביד. המון. כמה כוח היה פעם להפועל ירושלים.

בעוד קבוצתם דשדשה על הדשא, הם, שגדלו על הפועל הגדולה, פרחו. ואיך לא, מוכשרים, חדים, חכמים, עם תשוקה, רעב, יכולת כתיבה מרשימה, מוח קריאייטיב, ואהבה אין סופית לכדורגל בכלל ולקבוצתם בפרט. ואז זה קרה. נמאס להם. נמאס להם לסקר את סאסי את יונה. נמאס להם לשרוף צמיגים. נמאס להם להיות צופים מהצד. פשוט נמאס להם. אז הם הקימו קבוצת אוהדים.

הכותרות בירושלים הזמינו את כולם להצטרף וזה התחיל להתפשט כמו אש בשדה מיואשים. ספק אם מישהו מבין יוזמי המהלך האמין שזה מה שיקרה היום, אבל אז הם לא חשבו רחוק מדי. הם רצו לזעזע. להציל את הבית שלהם. בפועל, הם הקימו בית חדש. "אנחנו נגרום לסאסי ויונה לעזוב ונחזור להפועל", הם הסבירו אז. אני הסברתי שאין דרך חזרה. שהיריבויות הגדולות ביותר צמחו מהתפצלות של קבוצות הומוגניות.

בפועל סאסי לא נשבר, הפועל המשיכה להתנהל רע, אז הם המשיכו עם הרעיון שלהם. הם אפילו התאהבו בו. אחרי הכל זה היה רעיון מצוין. רוב גדול של הקהל נהר אחריהם, אחרים פשוט נטשו את האהבה הישנה והלכו לעשות לביתם, ורק מעטים נשארו נאמנים למקור.

אותם מעטים ראו באנשי קטמון בוגדים וחשבו שצריך לזעזע מבפנים, הבעיה שלהם היתה שהם היו כל כך מעטים שאף אחד כבר לא ספר אותם. גם לא התקשורת שהקימה את קטמון. וכך, בין שנאה לנוטשים לשנאה לסאסי, הם הלכו ונעלמו, עד שבמשחק הירידה כאמור הגיעו לטדי רק 100 אוהדים. 

מחלקת המוסר
לפני חמש שנים קיבלה הפועל עזרה מבחור צעיר שהוציא מכיסו 100 אלף ₪ והלוואה אותם למחלקת הנוער של האדומים. על פי הסגירה בין הצדדים, הוא היה אמור לקבל את הכסף חזרה בתשלומים. בפועל הוא ראה רק 50. ה-50 הנוספים? עליהם השלום. בהפועל סיפרו לכל העולם ואחותו שזו היתה תרומה וכך נסגרה הפרשה.

המקרה הזה הוא רק אחד מני רבים. עם השנים מוסר התשלומים של הפועל בנה לעצמו שם רע. רע יותר מהיכולת של האדומים על הדשא. רשימת הספקים שרודפת באופן קבוע אחרי המועדון ארוכה. חברות החשמל והמים כבר רגילות לנתק את מתחם האימונים אחת לכמה חודשים.

ההתנהלות הזו הרחיקה מהמועדון אנשים איכותיים שעוד הגיעו מדי כמה שנים וניסו לשנות מבפנים. אנשים כמו עמוס סאסי, צחי אדליץ', מוריס אוחיון ועוד, באו, ניסו, נפגעו והלכו. אפילו נכסי צאן ברזל של המועדון, כמו מישל דיין, הבינו שאין להם עוד מה לעשות שם. שכל רגע כזה פוגע בהם, בבריאותם ובשמם הטוב. ככה, לאט לאט, נשארה בהפועל משפחת סאסי לבד.   
 

הזנחה פושעת במחלקת הנוער
קטמון קמה, אבל בהפועל האמינו שהם מספיק חזקים כדי לשרוד את רעידת האדמה. אחרי הכל היו להם תשתיות, הן בנכסים והן במחלקת הנוער. אז ההווה קצת מעורפל, חשבו שם, אבל העתיד אדום. זהו שלא. הסיפור הבא יסביר מדוע נכסים בלי הון אנושי, לא שווה כלום. למה בסופו של דבר הכל אנשים.

להפועל היה תמיד את המגרש בקרית היובל הידוע לשמצה, אבל היה לה מגרש נוסף ברמות אשכול, בו זכו איכשהו מההפקר. אומנם לא מדובר בקאמפ נאו, אבל בעיר כמו ירושלים, שכל פיסת אדמה עם שני שערים נחשבת לנדירה, המגרש ברמות אשכול היה אוצר. נכון, היה צריך להשקיע בו כדי שנראה גם דשא, אבל הפוטנציאל היה עצום.

מגרש גדול, חדרי הלבשה, שטח עצום ומבודד, חניה, ואפילו משקעים נוסח הטוטו שרצו להפוך את המתחם לבונבוניירה, לא הספיקו לראשי המועדון להבין את חשיבות המקום. בעוד בקטמון חיפשו היכן לשכן את קבוצת הנוער היחידה במועדון הצעיר, בהפועל פשוט זלזלו ביהלום ובמקום ללטש אותו הפסידו אותו.

במשך שנים הם סירבו להשקיע בו, מיעטו להשקות אותו והפכו אותו לחורבה. ככל הנראה מתוך אסטרטגיה לגרום לעירייה להוציא כסף. הם רצו להראות למקבלי ההחלטות שלילדים אין איפה להתאמן ולשחק, מה שנכון, ובכך לגרום להם להשקיע. במקום לבנות, הם היו עסוקים בלבכות, אבל אף אחד לא הקשיב להם.

לפני כשנתיים החליטו בעיריית ירושלים להרים את הכפפה, להשקיע כסף יחד עם הטוטו ולבנות מגרש שישדרג את הכדורגל בעיר, אבל היה להם תנאי אחד: המגרש ישרת את כולם. "להפועל תהיה זכות ראשונים, אבל בשאר השעות המגרש יושכר לשאר הקבוצות והאוכלוסיות. בהפועל סירבו בתוקף.

יתרה מכך, כאות מחאה הם החליטו לא לפתוח שם את העונה שעברה. שוב מתוך כוונה להעצים את בעיית המגרשים בעיר ולקבל סיוע עירוני. אם ייצא לכם לעבור שם היום, תגלו שחדרי ההלבשה הפכו לחדרי ישיבה, ואת הדשא הפראי שצומח שם מדי פעם, אוכלים העורבים המאושרים. כן, בדיוק כמו במלחמה בין סאסי ליונה, גם כאן שלט האגו. "אין לי בעיה שלא יהיה לי כלום, העיקר שגם להם לא יהיה", זו נוסחה מסוכנת. עובדה, הנה היום הפועל יורדת ליגה, דבר שיכול לקרות, הבעיה, שכרגע אין שם כלום. בעיקר לא עתיד.

ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב. מצד שני, אפשר להתנחם בעובדה שנשארו רק מאה אמיצים. או משוגעים. תבחרו אתם.  

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by