בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
סיפור גדול: מסי או דייגו? מבחן התדמית 
 
 מסי או מראדונה? סיפור גדול (gettyimages)   
ספורט 5 |
 
אופיר גולן

אחרי ההשוואה המקצועית, זה הזמן להכרעה מחוץ לאיצטדיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 

"תוסיף את השם דייגו כשמך האמצעי", "לבנך הראשון תקרא דייגו", "תפיץ ברחבי העולם את המורשת והפלא של מראדונה". אלה רק חלק מעשרת הדיברות של "לה איגלסיה מראדוניאנה" - הכנסייה של מספר 10. ב-1998 נחנכה ברוסאריו זרם חדש בנצרות - הדת המראדוניאנית. מדובר במאות אלפי מאמינים מרחבי העולם, שרק מחכים למוצא פיו של מספר עשר האגדי בלבן ותכלת ושלא מפסיקים להלל את שמו. לפי אמונתם, לא רק האפיפיור ארגנטיני, אלא גם אלוהים בכבודו ובעצמו.

"כדורגל הוא הדת שלנו, וגם הדת הזו זקוקה לאלוהים. אנחנו אף פעם לא נשכח את הנסים שדייגו חולל על המגרש ואת הרוח שעורר בנו", הסביר בעבר אלחנדרו ורון, ממייסדי המוסד, לכתב "הגרדיאן" ג'ונתן פרנקלין. עכשיו, האם אתם מדמיינים בנפשכם שתקום בעתיד דת מסיאנית, שבה האלוהים שלה או לפחות המשיח הוא מספר 10 הנוכחי?

השאלה מי יותר גדול, מסי או מראדונה, היא בעצם שאלה פילוסופית. עלינו לדון בה כפי שהפילוסופים הגדולים של האנושות דנו בשאלות של צדק, אתיקה ומדינה. משמע, עלינו לשבת בכיכר העיר כמו סוקרטס ולהתווכח עד צאת הנשמה. גם אז, לא באמת נמצא תשובה. אז איך נכריע? לא נכריע, פשוט נציע דרך מחשבה. אתם לבדכם תחליטו אם לצעוד בה.

אפשר לטעון כי גדולה בכדורגל נקבעת לפי מספרים, שערים, הישגים, ניצחונות ותארים, אבל אולי צריך להסתכל על התמונה מזווית אחרת. אולי עלינו להבין כי הכדורגל, כמו כל ספורט, מורכב מסיפורים. מדמויות עגולות ושטוחות, נרטיבים, נקודות שיא ומפנה. כשמתייחסים למכלול הזה ובוחנים אותו לעומק מגלים שהסיפור של מראדונה גדול יותר, מורכב יותר, רחב יותר וסוחף יותר מזה של ליאו מסי. ולא בטוח שזכיה של הפרעוש במונדיאל, מדהימה ומרגשת ככל שתהיה, תשנה את זה.

שעת סיפור

הסיפור של מסי מתחלק לשני חלקים, עד המעבר לברצלונה ואחריו. החלק הראשון מזכיר את הנרטיב של מראדונה. ילד עם קשיים, שהמצב הכספי העגום של משפחתו מאיים על ההתקדמות המקצועית שלו - בגלל הורמוני הגדילה שנזקק להם, בעלות של 600 אלף פסו בשנה. אולם המציאות של המילניום הנוכחי, בו סקאוטים מאתרים כל עולל שיודע להקפיץ פעמיים על רגל שמאל, מניו זילנד ועד פרו, עבדה לטובתו. ברגע שהגיעה הפניה מברצלונה, הסיפור השתנה. נרטיב ה"צמיחה מלמטה נגד כל הסיכויים" נעלם ומסי נעטף בצמר גפן מתוק. הדרך להצלחה נסללה.

מראדונה נאלץ לחצוב את הדרך בעצמו וזה המוטיב החוזר אצל מספר 10 האגדי בכל שלב בקריירה. החל ב"ויז'ה פיוריטו", פרבר העוני בו גדל בבואנוס איירס, דרך הניסיונות הכושלים לפרוח בנבחרת הלאומית ב-1978 וב-1982, הקאמבק לנבחרת ארגנטינה ב-1993, המאבק במשקל, בסמים ועוד ועוד. מאבק רודף מאבק.

בתוך שלל המאבקים האלה, דייגו תמיד ניסה להוכיח את עצמו, לו עצמו ולאחרים. להוכיח להוריו, שנאבקו בעוני מחפיר, כי הוא יכול להיות כדורגלן גדול. להוכיח לארחנטינוס ג'וניורס שכדאי להשקיע בו. להוכיח לססאר לואיס מנוטי, מאמן האלביסלסטה במונדיאל 1978, כי טעה כשלא זימן אותו לסגל כשהיה בן 18, וזה על אף הזכיה. להוכיח לכל העולם ב-1986 כי ההרחקה ארבע שנים קודם הייתה אפיזודה חולפת ותו לאו. להוכיח לכל העולם שגם בגיל 33 הוא יכול להוביל את הנבחרת למונדיאל בארצות הברית. אולי השימוש באפדרין נבע מאותו יצר הוכחה בלתי נשלט. אם תשאלו אותו, הוא בכלל יגיד שזו הייתה קונספירציה של פיפ"א להרחיקו מהגביע העולמי. יכול להיות. זה הסיפור של מראדונה. לזחול לתהילה מהביבים ולחזור אליהם בנחיתת אונס.

עם זאת, צריך לזכור שמסי היום רק בן 27 (כמעט). כשדייגו היה בן 26 הוא היה על פסגת העולם באיצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, אולם מאז הספיק לעבור שלל עליות ומורדות, שרק העצימו את סיפורו. לכו תדעו, אולי בעוד 27 שנה - פערי הגילאים בין השניים - הסיפור של ליאו יהיה גדול יותר מזה של דייגו. משום מה, קשה לנו להאמין.

על המגרש

מראדונה הוא לוחם, מופרע, לוקח הכל ללב (ולריאות). כזה הוא היה גם על כר הדשא. אין התקפה שלא עברה דרכו ואם בטעות זה היה קורה, הוא היה מתרגז כמו ילד קטן. ההתנהגות הזו רק הוסיפה ללחץ של הפנומן. בספרד ב-1982 כל זה התפרץ גם על הדשא עם כרטיס אדום ב-3:1 לברזיל, שסיים את דרכה של ארגנטינה באותו טורניר. "לא נכשלתי, שחקן אחד לא יכול להביא נבחרת שלמה לזכיה באליפות העולם. אני הפסדתי כאן יותר מכולם. אני רק רוצה למחוק את המונדיאל הזה", אמר לעיתונאים בארגנטינה בראיון ראשון לאחר ההדחה, והמחיש את העובדה שכדורגל עבורו הוא החיים עצמם וכשמשהו על המגרש לא הולך לפי רצונו, אז הוא מתפרץ.

מנגד, מסי הוא גאון מתוכנת, מכונה, חייזר. יודע בדיוק כמה עליו לרוץ, מתי ובאיזו מהירות כדי להקדים את הבלמים ולמצוא את הרשת בצורה כה קלה, עד שהיא גורמת לכל ילד בשכונה לחשוב שהוא יכול להיות כמו מסי, וזה כשבמציאות אין עוד אחד כמוהו. המכאניות הזו גורמת לכך שישנן דקות רבות שבהן מסי לא מעורב ומתהלך על הדשא. הטענה הנפוצה היא שמסי רץ פחות משום שפעילות יתר גורמת לו לפציעות חוזרות ונשנות בשרירים, בין היתר בשל הטיפולים בהורמון הגדילה. הסברה היא שגווארדיולה העביר אותו מהאגף למרכז ההתקפה כדי להפחית את הסבירות שיפצע. אין עם זה שום בעיה, להיפך – זה הדבר הנכון לעשות. אבל לכל קסם יש מחיר.

בברצלונה, יש דקות שלמות שהפרעוש הוא בגדר נפקד. בניגוד לבארסה, נבחרת ארגנטינה לא יכולה להרשות את זה לעצמה. זו אחת הסיבות שגרמו לכך שמראדונה הסב את מסי לפליימייקר ב-2010. גם דייגו החל את הקריירה בעמדה יותר התקפית, אבל בהמשך חזר אחורנית. מראדונה הציב את מסי בתפקיד מרכזי מתוך מטרה לנצל את סט הכישורים חסר התקדים שלו, אך בדיעבד זו הייתה אחת הטעויות הגדולות של המאמן במונדיאל הקודם.

עניין של תדמית

הסיפורים, הן של מסי והן של מראדונה, יכולים להיראות כסיפורי סינדרלה, אך לתדמית שלהם יש השפעה רבה על האופן שבו אוהדי כדורגל רבים רואים אותם. מסי הוא הילד הטוב, מצליחן, משאת נפשם של רבים ותדמית של טפלון, שדבר שלילי לא נדבק אליו. אפילו עניין העלמות המס לא באמת נקשר אליו, כי אם לאביו ולמנהלי החשבונות.

מנגד, מראדונה תמיד דאג לתדלק את תדמית הילד הרע. אם בהתבטאויות בתקשורת, סמים, קשר עם המאפיה בנאפולי או אפילו ירי מרובה אוויר על עיתונאים. חוקר הספורט סלזאר סוטיל טוען כי חלק מהקסם של דייגו והעובדה שהוא נשאר בתודעה נבעו מהסתירות הרבות הקיימות באופי שלו. הוא מתאים את עצמו לתקופות שונות ולקהלים שונים. אלה טרנספורמציות שסייעו לו להישאר בתודעה הציבורית גם אחרי הפרישה. דייגו הוא דרמה מתמשכת. קוקאין, גמילה, קסטרו, השמנה, הרזיה, תכניות טלוויזיה, קאמבק לנבחרת, ראיונות אין-סופיים וכדומה. הדמות של מראדונה מביאה פירושים רבים. בעיני חלק הוא גיבור, בעיני אחרים הוא רמאי. וזה כל מה שיפה בסיפור הזה.

חשוב לציין כי תדמית היא גם האופן שבו הציבור תופס אותך ולא רק מה שאתה משדר. למימד הפטריוטיות יש חשיבות רבה בדרך שבה רואים בארגנטינה את שני הסופרסטארים. מראדונה הוא ה-פטריוט, זה שתמיד נמצא לצדה של הנבחרת. הדוגמא הטובה לכך הייתה ב-0:6 של ארגנטינה על סרביה במונדיאל 2006. ריקלמה, מסי, קרספו וכל היתר נתנו קונצרט על כר הדשא, אך מראדונה השתולל משמחה ביציע וגנב להם את ההצגה. ברגעי השמחה של ארגנטינה הוא שם, ברגעי העצב הוא שם. פטריוט עד הסוף. "לנבחרת אין מחיר, אי אפשר להעריך אותה בכסף, כי אם בתהילה", כתב "אל דייגו" באוטוביוגרפיה. "אסור לנו לתת במתנה את מיתוס הכדורגלן הארגנטיני ולא את חולצת האלביסלסטה". מה שמראדונה לא הבין שהוא שמיתוס הנבחרת התמסמס לו ב-1986, היום יש רק את המיתוס של מראדונה, דמות שיכולה לאחד אומה.

ואולי זה מה שיכול לגרום למסי לשנות את מקומו במשוואה הזו – המיתוס שלו כמאחד אומה. וזה יקרה רק אם ארגנטינה תעשה משהו פנטסטי בברזיל. עד השנתיים האחרונות, במיוחד לאחר הכשלון החרוץ בקופה אמריקה, הפרעוש לא נחשב כפטריוט גדול, בעיקר משום שעזב לברצלונה כבר בילדותו. אולם, מאז שסאבלה מונה למאמן הנבחרת, מסי כבש 21 גולים ב-25 משחקים ובישל רבים אחרים. בארגנטינה, פטריוטיות, אהדה ותוצאות מתכתבות יפה מאוד.

לפני כשלושה שבועות פרסם העיתון "לה נאסיון" כתבה על ההזדהות העמוקה של מסי עם האלביסלסטה, שם הסקורר הציג עמדה שלא מתפרשת לשני פנים. "ארגנטינה זו המדינה שלי", הבהיר מסי. "אני עד היום לא מוכן לדבר בניב הספרדי אלא רק בארגנטינאי, אין לי שום כוונה לאבד את ההזדהות שלי עם המדינה. כשהייתי ילד ניסו בספרד לברר אם אהיה מוכן לשחק במדי הרוחה. סרבתי, יש לי רק נבחרת אחת".

בסופו של דבר, מראדונה הוא הגיבור המיוסר, האמן הסובל. הסיפור שלו שלם, דמותו מורכבת והאופי שלו על המגרש לוהט ו"ארגנטינאי" יותר מזה של מסי. כשמתייחסים לסוגיה החרושה מי יותר גדול, צריך להתייחס גם למה שיש מעבר לסטטיסטיקות וליכולות. אפשר לטעון שמסי הוא שחקן טוב יותר ממראדונה, שאף רמז לכך לבדו: "מסי לא צריך לזכות בגביע כדי להיות השחקן הכי טוב בעולם". לא היה עוד אינדיבידואל כמו מסי. הוא זכה 4 פעמים ברצף בכדור הזהב, הבקיע מאות שערים, שבר עשרות שיאים, זכה פעמיים (וחצי) בליגת האלופות. המספרים האלה מוכרים לכולם. מסי הוא חבר מכוכב אחר, קוסם.

ברור שיש מימד נוסטלגי לסיפור של מראדונה, שרק מעצימה אותו וברור שבוויקיפדיה של מסי יתווספו עוד הרבה חלקים בעתיד הקרוב והרחוק, אבל נדמה שמבחינת התדמית והסיפור האישי הוא לעולם לא יהיה מראדונה. ובטוח שהוא לא היה רוצה בכך, משום שהנפילה של דייגו הייתה גדולה כמו העליה שלו. כל הורה חולם שהילד שלו יהיה ליאו וחושש שיהפוך לסיוט כמו דייגיטו. כי מסי אולי שחקן יותר טוב, אך מראדונה הגדול מכולם.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by