בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
מי טוב יותר מקצועית, מסי או מראדונה? 
 
 (צילום: gettyimages, גרפיקה: אריק פרימו)   
ספורט 5 |
 
דניאל שחק

הכל מתנקז לסגנון, יכולת, תארים וגולים. הכרעה על המגרש

 
 
 
 
 
 
 
 
 

שאלת הגדול מכולם, אם בכלל יש כזה דבר, לא מוכרעת על מסלול אחד בלבד. זהו מגדל מורכב הנשען על לבנים רבות: הצוות המסייע, התקופה, הציוד, הסגנון, היריבות, סיפור הרקע, התדמית, ההצלחה השיווקית. הכל משפיע, אבל אי אפשר להתעלם מהפן המקצועי. אסור להתעלם.

מה לגבי האיכויות הגופניות? סגנון המשחק? השליטה בכדור? המשמעות לקבוצה? השערים? התארים? אחרי כל מה שנמצא מחוץ לקווים, הגיע הזמן להשוות מי פשוט שחקן טוב יותר – דייגו ארמנדו מראדונה או ליונל אנדרס מסי. בעצם, זה בכלל לא פשוט.

היכולות

למרות קווי הדמיון בתחנות רבות בדרך, מסי לא באמת צועד בעקבותיו של מראדונה. דייגו עבר בקריירה הבוגרת שלו ב-6 קבוצות משלוש ליגות שונות, השתתף בקרבות אגו בכל מקום אפשרי והפך כלי במאבקי יוקרה בין מועדונים, התאחדויות ופוליטיקאים. ליאו נמצא בברצלונה מגיל 13 וצעד בשביל מואר ונוח יותר מאז. אבל ברגליים ובראש, מבחינת כדורגל, יש להם הרבה מן המשותף.

מרכז כובד נמוך, זריזות תזזיתית, יציאה סילונית מהמקום, חוש ריח נדיר ליצירת מצבים, משחק ראש מפתיע יחסית לגובה, יכולת מסירה מרהיבה, פרצי גאונות בהינד עפעף ורגל שמאל מעולם אחר. כל פרטי התיאור תקפים לשניהם וגם רמת הביצוע, שלא לדבר על הדימיון באין-ספור מהלכים. אולי מסי יציב ועקבי יותר, אבל עדיין נמצא רק באמצע הקריירה. לפחות בתחום הזה, אי אפשר באמת להחליט מי מוצלח יותר.

הסגנון

פער הזמנים בין השניים מכתיב התפתחות כרונולוגית. ובקיצור: מסי הולך על דרך שסלל מראדונה. ההשראה למהלכים מסוימים הגיעה ממנו, רף הציפיות מוכתב על פי הישגים קודמים של דייגו וגם ההנחיות של פיפ"א השתנו.

מראדונה, שהתחיל בעמדה קדמית יותר ונסוג לאחור עם הזמן, התקבע החל מ-1983 כפליימייקר. מספר 10 קלאסי. לפחות במדי הנבחרת. הוא הפך לציר סביבו בנויה הנבחרת והיה מעורב כמעט בכל מהלך. הוא הכתיב קצב, הגיע שוב ושוב לקבל כדור, הוביל קדימה בכדרור וביסס את מנהיגותו דרך העמדה במגרש.

מסי, לעומת זאת, נחבא אל הכלים. לא רק מחוץ למגרש, אלא דווקא עליו. כל מי שצפה במשחק של ברצלונה מבחין היטב בדקות רבות בהן הוא פשוט עומד ומחכה. כאילו רק הכדור ממריץ אותו ומכל היתר הוא רק משתעמם. זה בדיוק השינוי שהתחיל פפ גווארדיולה כשהעביר אותו מימין למרכז והמשיך במינוי של מראדונה למאמן הנבחרת.

דייגו המאמן ניסה להפוך את ליאו לתאום מקצועי של דייגו השחקן – קפטן, קשר התקפי, עושה משחק. בשנים האחרונות מסי משחק למעשה מאחורי השלישיה ההתקפית בנבחרת, יורד לאחור כדי לקבל כדורים ונאלץ לרוץ הרבה יותר מאשר בקאמפ נואו. מאז 2010 הוא כבש במדים הלאומיים 25 שערים, אבל לא פחות חשוב מכך הוא גם בישל 16 והפך הרבה יותר מעורב.

ובכל זאת, היתרון כאן הוא של "נער הזהב". שחקנים כמו דייגו, זיקו ודומיהם הביאו לשינוי גורף בחוקים במטרה לשמור על השחקנים הכשרוניים ולהפוך את המשחק ליותר התקפי. כך שיקול הדעת של השופטים הופקע במקרים רבים. עבירות מאחור מחייבות שליפת כרטיס וכך גם הכשלה שביצע השחקן האחרון בדרך לשער וכו'. עבירות חריפות עוברות כיום לטיפול ועדות משמעת, בעוד שעל דייגיטו בוצעו תיקולים שהיו מובילים בימינו להגשת כתב אישום פלילי. בלי מראדונה, סגנון המשחק של מסי בכלל לא היה מתאפשר.

המספרים

אין כמעט כדורגלנים בהיסטוריה שמסוגלים להתחרות ברקורד של מסי. 354 שערים ו-132 בישולים ב-425 הופעות במדי הקבוצה הבוגרת של ברצלונה, 38 כיבושים ו-26 אסיסטים ב-86 משחקים בנבחרת, ארבע זכיות רצופות בתואר שחקן השנה בעולם, 50 שערי ליגה בעונה בליגה הספרדית, ארבע פעמים מלך שערי האלופות, שנה קלנדרית עם 91 שערים ועוד ועוד ועוד. והוא עוד לא בן 27.

ועדיין, מראדונה לא פראייר. כל עוד הוא שיחק בעמדה קדמית יותר, הוא היה קטלני כמעט באותה מידה. במדי ארחנטינוס, בוקה וברצלונה הבקיע דייגו 182 שערים ב-264 הופעות – ממוצע של 0.69 למשחק. במהלך הקריירה כולה הוא כבש 311 שערים ב-588 משחקים בזירת המועדונים ועוד 34 שערים ב-91 הופעות בנבחרת. הוא מצא את הרשת 5 פעמים והיה השחקן המצטיין במונדיאל 1986, היה מלך השערים בליגה האיטלקית הסופר-קשה של שנות ה-80' מעמדה של קשר ו-7 פעמים מלך השערים בליגה הארגנטינאית.

העניין הוא שעם מספרים, בניגוד לשאר הקריטריונים כאן, אי אפשר להתווכח. מסי הספיק בעשור הרבה יותר מאשר מראדונה עשה בכמעט 21 שנים בבוגרים. לפחות במקרה הזה, הפרעוש בליגה משל עצמו.

התארים הקבוצתיים

גם בגזרה הזו יש למסי יתרון כמותי. 6 אליפויות ספרד, שתי זכיות בגביע המלך, שלוש בליגת האלופות, שתיים בגביע העולם למועדונים, אחת במונדיאל עד גיל 20 ומדליית זהב אולימפית. מעבר לכך, הוא היה השחקן המשמעותי ביותר בתוך אסופת כוכבים נדירה וברמות הגבוהות ביותר. מרשים מאוד, אבל האם זה מספיק?

גם מראדונה זכה בגביע העולם עד גיל 20, בגביע המלך ועוד שני תארים זניחים עם בארסה ואף לקח אליפות עם בוקה ג'וניורס. אבל ההישגים הגדולים שלו תמיד נקשרו במילה "למרות". הוא הוביל את נאפולי הקטנה והעניה לזכיה בשתי אליפויות בליגה הקשה ביותר מול מפלצות כמילאן, יובנטוס, אינטר, רומא ואחרות. הוא גם סחב אותה בעצמו להנפת גביע אופ"א. והוא לקח ארגנטינה אפורה לזכיה נוצצת במונדיאל ולעוד הופעה בגמר. למרות הקשיים, למרות הזלזול, למרות הפערים הכלכליים והמקצועיים, למרות כל התחזיות המוקדמות.

כמות עם ברצלונה המבריקה או איכות במדי האנדרדוג? כל תשובה שתבחרו נכונה. המסקנה שלי נותרה מראדונה. בינתיים.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by