בערוץ
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
ספורט 5 
הגימיק הטוב מכולם: מי השחקן הגדול ביותר? 
 
ספורט 5 |
 
אבי מלר

מלר מרשה לעצמו לבחור במסי, אבל מקבל טעם של כל אחד אחר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

"שיר לשירה" בביצוע מירי מסיקה הוא לטעמי הפזמון העברי הטוב ביותר בכל הזמנים. בזמר הלועזי אני מציב בראש רשימת הפייבוריטים שלי את "אלואיז" של בארי ראיין (one hit wonder  - זמר של להיט אחד) מסוף שנות ה-60' תחילת ה-70'. הסרט הזר הטוב ביותר בו חזיתי הוא "אהובת הקצין הצרפתי", ואילו בקולנוע הישראלי אני מדרג בפסגה את "מישהו לרוץ איתו". "הבחורים בדלת ממול" היא הצגת התיאטרון שהותירה עלי את הרושם העז ביותר, וליאו מסי הוא לדעתי הכדורגלן הגדול ביותר שדרך מעולם על כר דשא.

יש לי כמובן גם הרבה העדפות אחרות. אפילו בתוך הקטגוריות הנ"ל אני מתלבט השכם והערב, מעלה ומוריד בטבלה, שוקל ומבשל מהפכים בפסגה, וממתין בקוצר רוח לפינה לשיפוטכם – כלומר לרגע בו יקבל מישהו/משהו טרי וחדש, מלהיב ומלהיט, עוצר נשימה ומצית דמיון, הזדמנות להתברג בראש או בין חמשת/עשרת הגדולים.

ואילו אתם, מה הסיכויים שמצאתם עצמכם מסכימים עם כל או רוב הבחירות שלי? קרובים לאפס. יש אפילו צ'אנס סביר שאת חלקן אינכם מכירים. ומה עם מסי? אהה, כאן דווקא אין אפס. אתם איתי או נגדי. אם הפרעוש הארגנטיני ניצב גם אצלכם בראש הרשימה – אתם עשויים להילחם עד זוב דם על טיעוניכם ונימוקיכם. ואם לא? אתם עלולים להיאבק בחרון אף, באש ובמים, נגדו ובעד ההעדפה שלכם.

השאלה היא למה. מדוע בחירה הנטועה רובה ככולה בטעם אישי, בהעדפה המבוססת על מיקום גיאוגרפי, תרבות, חינוך, רקע, מורשת, סביבה, גיל וזהות – משמשת מצד אחד לדיונים סוערים וויכוחים לוהטים מומלצים, ראויים ומרתקים, אבל מאידך מלבה אש תמיד, ומביאה לאנטגוניזם, התנשאות, זלזול וחוסר כבוד לזולת.

מסי הוא הכי טוב בתבל כמו ש"חברים" היא הסדרה הגדולה בהיסטוריה, כמו  שלסרט "12 שנים של עבדות" מגיע אוסקר, וכמו שפרופסור דן שכטמן הוא המועמד המתאים ביותר לנשיאות, כמו שאייל ברקוביץ' הוא הדבר הכי שמח/עצוב שקרה לכדורגל הישראלי. מתאים לכם? יופי. לא מתאים? גם סבבה. הציעו את בחירתכם, פרשו את מרכולתכם, ונתרשם, נשקול, ואולי גם נלמד דבר או שניים.

כי  מדובר בגימיק. כי הרי דעות הן כמו קורקבן – לכולם יש. ועם עודף: לכל חמישה שוחרי ספורט יש שש דעות. זהו גימיק, משום שבחירה שכזו לא תובעת מהבוחר הסברים מנומקים. בגלל שאין אפשרות מדעית להכריע בין הנצים. משום שהדרך לכמת ולאייכת יופי, כיעור, כשרון וסטייל עדיין לא הומצאה. ולא, השאלות למועמדות למלכות היופי לא עושות את העבודה. כך גם הסטטיסטיקות המדויקות של ביצועי הספורטאים. הן משענת קנה. תומך או רצוץ? זה בעיני המתבונן.

בעיני המתבונן הזה טיפס ליאו מסי למקום העולמי הראשון לא מזמן, תוך שהוא מדיח ממנו, אחרי עשרות שנים של שלטון ללא עוררין, את יוהאן קרויף. למה קרויף? אולי מפני שגדלתי עליו כילד, צמחתי איתו כנער, נפעמתי ממנו עד כלות במונדיאל 74', וכאבתי עד עצמותי את כשלונו בגמר המונדיאל ההוא. למה קרויף? אולי משום שהספקתי לראות אותו בשר ודם בוומבלי 1976. למה קרויף? מעולם לא נברתי בעצמי ולא חקרתי במטרה לספק לי עוגן מוצק לתחושותיי. עמדתי משתאה אל מול השחקן והיכולת, האלגנטיות והחדות, השיק והמחץ – ונכבשתי בקסם.

רבים באו לבקר אותי ולקרוא תגר על המלך יוהאן, ללא הצלחה. פלה נחרת בזכרון ובנשמה, והיה השראה גדולה ומטריפה, אם כי מעורפלת משהו. טרבור ברוקינג, אלן בול המנוח, ליאם בריידי וגלן הודל הותירו אותי כמעט מדי שבוע פעור פה ואפוף הילה במגרשים בלונדון. דייגו ארמנדו מראדונה הציג עצמו מולי בשעה וחצי סוחפת בוומבלי כבר בהיותו בן 18. הטענות שלו לכתר היו מהמוצדקות בהיסטוריה, אבל יד האלוהים שלו במקסיקו 86' נכנסה איכשהו למשוואה ומנעה ממנו לכבוש את היעד. לא בבית ספרי. רקע, חינוך, תרבות, זהות - שאלה של טעם, כבר אמרנו.

מסי הגיח, הבליח, הפך את הקערה על פיה וטרף את הקלפים. המאה ה-21 משופעת בכוכבי על מחוננים לתפארת, אבל ליונל חסר תקדים. התגלמות השלמות, ללא כחל ושרק. בעיני כמובן. זוכרים? כשנתקלים בזה, הסופרלטיבים צועדים בסך, אבל הם לא חשובים. אין אפשרות ואין צורך להסביר. הוא כביר, אדיר ושגיב. הוא יכול לגרום לבצל לבכות. והוא שם, בפסגה, עד העונג/הגימיק הבא.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by